רק זלזול בעולם היה יכול להביא את אסד להשתמש בנשק כימי • כעת טראמפ ופוטין צריכים להראות למדינותיהם ולקהילה הבינ"ל שהם יודעים לנהל מו"מ מוצלח • במצב כה רגיש על ישראל להיזהר שבעתיים
התמזל מזלי שלא פירסמתי מאמר בשבוע שעבר. שאם לא כן, בוודאי גם אני הייתי כותב - ככל הפרשנים - שתחת שרביטו של הנשיא טראמפ, ארה"ב כנראה לא תגיב על התקיפה הכימית הנפשעת של אסד על אזרחיו. אבל האמת צריכה להיאמר, כי האירוע הזה מפתיע אף יותר. לא היה שום היגיון בתקיפה הכימית, שהרי בזכות הסיוע המסיבי של רוסיה, איראן, חיזבאללה ושאר המיליציות השיעיות הזרות השתפר מאוד מצבו של אסד, ולא נשקף איום מיידי לשלטונו מלבד התנקשות בו באופן אישי (וזו סכנה עומדת וקיימת, בלא קשר למצב הכללי). אמנם באזור אידליב נמצא ריכוז גדול של מורדים, אבל הם חסרי הנהגה מאוחדת. אין בכוחם לאיים על המשטר, אולי רק להציק לו.
יתר על כן, מאחר שנותרו בסוריה רק מעט כיסי התנגדות משמעותיים, היה יכול המשטר להניח כי יצליח להתמודד גם עם הריכוז באזור אידליב בשלבים הבאים של ייצוב שליטתו בשטח. בשום בחינה אובייקטיבית של מצבו של אסד, לא היה אפשר להגיע למסקנה שהוא ינקוט צעד כה דרמטי, אכזרי ומיותר.
רק תחושת זלזול בעולם כולו, המועצמת בידיעה שבעלי בריתו חזקים וייתנו לו גיבוי ללא תנאי, היתה יכולה להביא את אסד לקבלת ההחלטה להשתמש בנשק כימי נגד אזרחים. היה הגיוני לחשוב כי שליט במצבו הרגיש, לפחות מבחינת הלגיטימיות הבינלאומית, יהסס מאוד בטרם יעשה שימוש באמצעי הנוגד את כל המקובל בעולם. אבל אסד לא היסס.
מעשה שאין עליו כפרה
שני האירועים הללו מצביעים על האתגר הגדול שקיים היום בניהול מדיניות ביטחון לאומי במדינה דוגמת ישראל; מדינה קטנה שצרים שולי הטעות הנסבלת מבחינתה, ועל כן עליה להיות זהירה מאוד.
הבעיה היא שהעולם סביבה אינו פועל על פי ההיגיון, והיא ממוקמת בליבו של מזרח תיכון הנמצא בכאוס שאין לראות את אחריתו, אפילו לא את סוף תהליך ההידרדרות שלו. האירועים היומיומיים משפיעים מאוד על המצב ויוצרים לחץ לתגובה, לפעמים באופן מיידי. על כן חייבים לגבש עקרונות יסוד מנחים שאחיזה עקבית בהם, גם כשמופתעים מהאירועים הבלתי צפויים, מונעת היסחפות למצבים שעדיף לא להגיע אליהם.
השאלה המעניינת היא מה יעשו עתה ארה"ב ורוסיה, העומדות פנים אל פנים משני צידי המתרס. מן הצד האחד עומד שליט רוסי כל יכול ורב־ניסיון, שעד כה הצליח לנצל היטב את חולשת הממשל הקודם בוושינגטון כדי לקדם את האינטרס והמעמד הרוסי גם במזרח התיכון. עתה הוא מוצא את עצמו בסל אחד עם איראן וסוריה: הראשונה נתפסת בוושינגטון כמקור לרבות מהצרות במזרח התיכון, והשנייה היא מי שהפעילה, בניגוד להבטחות רוסיה, נשק כימי.
בהקשר לאירוע הקשה באידליב, אומרים האמריקנים לרוסים: אתם הייתם הערבים להוצאת הנשק הכימי מסוריה, לכן השימוש בו הוא באחריותכם, גם אם אינו אשמתכם. טפלו בכך, ולא - אנחנו נעשה זאת.
לגבי הכלתה של איראן - וושינגטון אומרת כי מדובר באינטרס חיוני של ארה"ב, וכי על מוסקבה להחליט את מי היא מעדיפה - את ארה"ב או את איראן. השאלות לגבי המשך צעדיה של ארה"ב נובעות מכך שלא ברורה מהי מדיניותה בעולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט, קרי, עד כמה יהיה הנשיא מוכן לסטות מהצהרותיו שאין הוא הנשיא של העולם, אלא של ארה"ב בלבד.
עבור שני המנהיגים מדובר בניהול מדיניות חוץ, עם אינטרסים והסברים הנוגעים למערכת הבינלאומית שאליה הם חייבים להתייחס, לכאורה. כך, למשל, לפני כל פעולה דורשת רוסיה מהלכים פורמליים באו"ם, שאותם היא לא היססה לנטרל בהצבעת וטו בכל עת שהיה לה נוח. זאת בעוד וושינגטון, שעל פי הצהרות הנשיא היתה אמורה להביא בחשבון שיקולים הנוגעים לצורכי ארה"ב בלבד, מדברת במונחים של מוסר אנושי כקנה מידה להתנהגותה ולתגובותיה.
זה שינוי מגמות כמעט מושלם, אבל עבור שני המנהיגים זה גם מבחן פנימי. הנשיא פוטין לא יכול להפגין חולשה במו"מ מול וושינגטון - כי מעמדו ברוסיה מתבסס, במידה רבה, על האופן שבו פעל עד כה (בנחישות ואפילו בעזות פנים) אל מול המחנה המערבי שמוליכות ארה"ב ואירופה. עבור הנשיא טראמפ זה מבחן בינלאומי ראשון, שבו הצד השני יצר פרובוקציה בצעד נורא, שמבחינה אובייקטיבית אין עליו כפרה ושמצטייר באופן מזוויע בתמונות. לכן היה קל לנשיא לפעול, אף שהדבר עמד בניגוד להצהרותיו על מדיניות החוץ שינקוט לאחר הבחירות. מהלך שכזה מקנה לו נקודות זכות רבות הן בארה"ב והן בעולם כולו ובאזור, הצמא למנהיגות אמריקנית אחרי שנות הבצורת של הנשיא הקודם.
אין ספק שטראמפ הבין זאת טוב יותר לאחר הפגישות עם המלכים של ערב הסעודית וירדן ועם הנשיא המצרי, פגישות שהצטרפו לפגישה עם ראש ממשלת ישראל, ויחד נתנו לו תמונת מצב טובה.
נוגדן להתנגשויות
האם התנאים החדשים ישפיעו על חופש הפעולה שהיה עד כה למדינת ישראל בסוריה, הן באשר לסיכול העברת נשק לחיזבאללה והן באשר למניעת בנייתם של בסיסים על ידי ארגונים עוינים בצידה הסורי של רמת הגולן? תיאורטית, המתיחות בין מוסקבה לוושינגטון לא אמורה להפריע למהלכים מוגבלים ומוגדרים אלה של ישראל; אבל במציאות מחייבים המצב החדש, ובעיקר המתיחות בין רוסיה לארה"ב, זהירות רבה יותר בקבלת ההחלטות, כמו גם הידוק של הקשר שבמסגרת "ההסכם למניעת התנגשויות עקב טעות" (Deconfliction Agreement) בין ישראל לרוסיה.
בעת מתיחות כולם רגישים יותר ותגובותיהם מתחשבות פחות בסיכונים השונים. אסור להתעלם מכך, אך בה בעת יש להמשיך על פי אותם עקרונות כדי לסכל איומים בהתהוותם. זו דוגמה לקביעתם של עקרונות יסוד, שלאורם יש לקבל החלטות גם בהשתנות התנאים ואל מול לחצי האירועים. יש לעשות זאת בזהירות, אך בלי לסטות מהעיקר ומהחיוני לביטחון המדינה ולעתיד יחסיה בעולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו