מי מפחד משובו של האב?

המאמר האנטישמי של יוסי קליין, שטען כי "הדתיים הלאומיים מסוכנים יותר מחיזבאללה", הוא עוד פרק בסימון "האחר" המאיים על החברה • אלא ש"האחר" הבסיסי של האליטה הישנה הוא האלוהים והמימד הדתי

1 מתנה גדולה העניק "הארץ" לקוראיו בחול המועד: מאמר נאצה אנטישמי של אחד, יוסי קליין. הנה פתיחתו: "הדתיים הלאומיים מסוכנים. מסוכנים יותר מחיזבאללה, יותר מנהגים דורסים וילדות עם מספריים. את הערבים אפשר לנטרל, אותם לא. מה הם רוצים? להשתלט על המדינה ולנקות אותה מערבים". ההמשך מידרדר: אוסף סטריאוטיפים אנטישמיים וגזעניים. האמת היא שהמאמר אינו שונה מהותית מרבים שפורסמו שם. לא משנה; לשמחת פרנסי העיתון פרצה סערה, ולרגע תפסה תחרות הגינויים את כותרות היום. 

הכותב, יוסי קליין, היה עורך "כל העיר", מקומון שוקן בירושלים החל מסוף שנות ה־70, ועורך עיתון "חדשות" בשנות ה־80. המתרגשים מדבריו מוזמנים לשוטט בעיתונים שערך ובמקביליהם בני הזמן, ולראות שאלו היו עקרונות היסוד שעל גביהם פעל חלק הארי של העיתונות הישראלית באותן שנים. הדתיים והמתנחלים הוצגו כדֶמונים. לא רק בעיתונות; גם בספרות, בתיאטרון, בקולנוע ובאמנות הפלסטית מסומנים הדתיים (ולא הערבים) בעשורים האחרונים כ"אַחֵר" האולטימטיבי של ישראל הראשונה, וכאיום עיקרי על החברה הישראלית. 

אפשר לקרוא את המציאות כרשת של מְסַמְּנִים ומְסֻמָּנִים. על פני השטח - השטח הפיזי, התרבותי, החברתי והרוחני - רואים דבר אחד (מְסַמֵּן), בעוד מאחוריו מסתתרת תופעה עמוקה ומשמעותית הרבה יותר (מְסֻמָּן). בעומק הוויכוחים הגדולים המלווים אותנו מאז שבנו אל ההיסטוריה, וביתר שְׂאֵת מאז שבנו ארצה והקמנו מדינה עצמאית, נמצא המסומן החשוב ביותר לקיומנו: שאלת הזהוּת. מי אנחנו? 

 

2 שני חלקים מרכזיים בזהותנו כעַם: החלק הלאומי, ה"חילוני", והחלק הדתי, התרבותי. במשך אלפי שנים התרגל העם הזה להתנהל בגיא צלמוות של עמים ולאומים, חורבן וגאולה, עִם אלוהים בראשו. זאת המשמעות הבסיסית של המכלול המכונה "יהדות": הלכה, מנהג, טקסים, אינספור טקסטים - תנ"ך, משנה ומדרש, תלמוד ופוסקים, פילוסופיה ושירה, קבלה וחסידות, מפעל השאלות והתשובות האדיר ועוד. כל הציביליזציה המרשימה הזאת מעוגנת באלוהי ישראל, עילת הקיום (raison d'être) שלה. גם אתיאיסט יודה בכך. 

לקראת סוף המאה הי"ח, ובמהלך המאה הי"ט, לוותה שיבתנו להיסטוריה בתהליך גובר של חילוּן. חלקים בעילית החברתית של עמנו סילקו את המימד הדתי מזהותם כיהודים. במילים אחרות, פרוידיאניות משהו, מה שבוצע אז היה רצח אב. חלק ניכר מהאליטה המובילה מרד באב הקדמון שעמד בראש המשפחה ודחק אותו מחוץ למערכת השיקולים המדינית והחברתית. 

כמו מתבגר, שהמרד בהוריו נועד להיפרד מחבל הטבור שלהם לשם גיבוש אישיותו, כך בתהליך ההיסטורי של חזרתנו הביתה נפרדנו מחבל הטבור הדתי, כדי לגבש את האינדיבידואום הלאומי המודרני שלנו. הרעיון הדתי הוגלה לארץ גזירה ובמשך תקופה ארוכה לא היה חלק ממערך השיקולים. "מקום מנוחתנו אינו 'רק באלהים', ובכלל לא נדע מקום מנוחה ואף לא נבקשהו", כתב י"ח ברנר בביקורת על הרב קוק. במסה אחרת התריס: "שאלת חיינו היהודית היא לא שאלת הדת היהודית... אנחנו היהודים החופשיים, אין לנו וליהדות כלום..." 

אבל, שלא כטענה האנטישמית, בהרפתקה ההיסטורית של עמֵנו האל לא נרצח, אלא הודחק. "רצח אב" אין פירושו פרידה סופית אלא הדחקה. בעומק השטח, מאחורי הקלעים, תססה הַבְּעֵרָה הדתית והשפיעה על השיח ועל התנהלות העַם, בדומה לפעולה של הלא־מודע, האוצר בתוכו חוויות יסוד אדירות המשפיעות בלא יודעין על הצד הגלוי של האישיות, והדברים יגעים (ראו מאמרי "אֵם כל ההתנתקויות"). 

כך, בתהליך היסטורי הפך האלוהים ל"אַחֵר" של החברה הישראלית: חלקים בתוכה מאוימים מאפשרות שובו, וחלקים מייחלים לה. הפחד מפני חזרתו של האב הקדמון הוא פחד מפני פריצתו של המימד הדתי אל מרכז החיים החילוניים, אל לב העשייה הפוליטית והמדינית. זה הפחד מפני השתלטות הדת על החילוניות, התגברות המשיחיות על הרציונליזם וניצחון המיתוס על הלוגוס. 

המאמר של יוסי קליין הוא עדות (וולגרית) נוספת מני רבות לפחד התהומי בשמאל החילוני, מפני מה שנראה כשינוי פניה של ישראל וסטייה מחזון שיבת ציון שדומיין כתהליך חילוני לגמרי. במונחיו של אלתרמן ב"שמחת עניים" אפשר לומר שהעלמה (הציונות) המתאמצת לשרוד בעיר הנצורה (ישראל), נמשכת ונרתעת מפני שובו של אביה (היהודי) המת־החי. הפחד האיום שלה דומה לפחד נאנסת מפגישה עם מי שהיא סבורה שאנס אותה באכזריות. 

 

3 בחיבוריו על המימד הפסיכולוגי של הדת, הראה ק"ג יונג כי ביסוד הדתות העולמיות עומד הצורך למנוע ממאמיניהן להתקרב לאלוהים באופן בלתי מבוקר. אלוהים הושווה אצל יונג ללא־מודע, שעלול להציף את המודע במפתיע, ולהרוס את מערכת האיזונים הנפשיים באדם. לשם כך נוצרו הטקסים וההגבלות השונות המונעות מהמאמין להתקרב אל הקודש חשוף, ללא הגנות.

מלחמת ששת הימים היתה "תאונה היסטורית" לא מתוכננת; היא חשפה את הישראלי למה שהודחק ב־19 שנותיה הראשונות של מדינת ישראל. שומרון, יהודה ובמיוחד ירושלים לא היו טריטוריות כבושות גרידא; המפגש הבלתי אמצעי עם חבלי הארץ הללו הפגיש את הישראלים עם ערש ההיסטוריה היהודית, וחשף את העַם עִם המסומן האולטימטיבי שניצב מאחורי חבלי הארץ: המודחק המטפיזי, האלוהים. התוספות הטריטוריאליות הללו הזכירו את הגרעין היהודי העתיק ששכן כל העת בלאומיות הישראלית החדשה ונעטף בכיסויים רבים. 

במובנים ידועים אפשר לומר שהמחלוקת הפוליטית והמדינית היא אך קצף על פני המים הסוערים של זהותנו. בעומק, נעוץ שורש המחלוקת בשאלת היחס לאותו אב קדמון, כלומר היחס לאלוהי ישראל, למימד הדתי שבתוך הלאומיות העברית. 

במילים אחרות, לא הכיבוש לב העניין, אלא ההתמודדות עם גרעין הזהות העתיקה שחבלי הארץ הללו מייצגים. ככל שמתקרבים אל מרכז הגרעין של הזהות - כך גדל פוטנציאל העימות. במערכת הזו מסמנים (מייצגים בתודעה) גם הדתיים (ובמובנים רבים גם המזרחים) את המימד הדתי המודחק, וככל שהם תופסים את מקום האליטה הישנה במוסדות שפעם נהנו מהגמוניה שמאלית, גוברת ההתנגדות לתהליך שנתפס כאיום קיומי על המהפכה החילונית. אל חשש. לא השתלטות יש כאן אלא התמזגות הדדית שכדרכה כרוכה בחיכוכים. סבלנות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו