עבור אנשים רבים, בהם נשיא בורוסיה דורטמונד ריינהארד ראובל, חידוש המשחק מול מונאקו פחות מ־24 שעות אחרי אירוע האוטובוס ופציעתו של מארק בארטרה היה "ניצחון הכדורגל על הטרור", הלכה למעשה של הפתגם "ההצגה חייבת להימשך". בדיחה חבוטה מסבירה את ארוחת ליל הסדר כ"ניסו להרוג אותנו, שרדנו, בואו נאכל", אז לפי אותו העיקרון היה זה מקרה של "ניסו להרוג אותנו, שרדנו, בואו נשחק כדורגל".
קל להיסחף לתוך ההיגיון הזה. הסולידריות שהפגינו האוהדים בהחלט תרמה לכך, גם חמישה שערים עשו עבודה טובה במלאכת השכנוע שההחלטה הנכונה התקבלה. כשלא חושבים על כך לעומק מתקבלת התחושה שהכדורגל אכן ניצח, אבל המציאות היא שהוא הפסיד הזדמנות גדולה להראות גדלות רוח, רגישות, חמלה ואנושיות כלפי, ובכן, שחקני הכדורגל.
תומאס טוכל היה נסער בסיום. הוא טען שאופ"א לחצה לקיום המשחק והדגיש ששחקניו היו זקוקים לזמן התאוששות לאחר ניסיון ההתנקשות בחייהם. המאמן הגרמני עיוות מעט את המציאות כשטען: "מישהו בשווייץ החליט לקיים את המשחק מבלי להתייעץ איתנו", שכן חוקי אופ"א ברורים לגבי קביעת מועד חדש. הם דורשים את אישור שני המועדונים, כוחות השיטור והאבטחה, כאשר ההחלטה הסופית היא של המארחת. אולם סעיף מעורפל, שגורס ש"על המשחק להתקיים בהקדם האפשרי", הותיר את דבריו של טוכל ללא אוזן קשבת. כשהלו"ז צפוף כל כך, ולתוך המשוואה נכנסים כסף, זכויות שידור, אוהדים והדחף של האנשים לראות כדורגל, השחקנים ומצבם הנפשי נדחקו לתחתית.
ב־1958 מנצ'סטר יונייטד חזרה לשחק כדורגל 13 ימים בלבד אחרי שמטוסה התרסק במינכן ושמונה משחקניה נהרגו. ביל פולקס, אחד השורדים, סיפר לאחר מכן שזה היה טירוף מוחלט ושאסור היה לקבוצה לשוב כל כך מהר למגרשים. גם 59 שנים אחר כך, אף אחד לא עצר לחשוב על השחקנים ועל הטראומה שחוו. הנהלת דורטמונד יכולה היתה לבקש דחייה ארוכה יותר, אך העדיפה שלא.
דבריו של נורי שאהין בסיום: "יש לי צמרמורת כשאני מדבר על האירוע, לעולם לא אשכח את הפנים של חבריי", מבהירים שמאחורי השחקנים עומדים בני אדם, שזקוקים היו ודאי לזמן ואולי גם לעזרה. הנכון לעשות היה לאפשר זאת, אך הקברנטינים הגדולים אפילו לא חשבו על כך. "כדורגל זה לא הכול בחיים", ניסה להזכיר הקשר הגרמני, אך נדמה שכל עוד הוא בחיים - הכדורגל יהיה לפניו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו