לונדון, 1987, שמעון פרס והמלך חוסיין מגיעים להסכם שהיה אמור להוביל לשלום עם ירדן • הכל יצאו מרוצים מהמפגש החשאי, אבל ראש הממשלה יצחק שמיר טירפד את המהלך • עדות ראייה בת 30 שנה
הטיסה ללונדון התקיימה, כמו תמיד, בחסות המוסד, במטוס מנהלים קטן. לא נסענו בזהויותינו האמיתיות, ואופרנו כהלכה. ראשת הממשלה מרגרט תאצ'ר ידעה על המפגש הצפוי, אך לא היתה מעורבת בו. הפגישות הקודמות עם המלך חוסיין התקיימו כאשר שמעון פרס היה ראש הממשלה; פגישת 11 באפריל 1987 היתה הראשונה מאז הרוטציה עם יצחק שמיר, שבעקבותיה כיהן פרס כשר החוץ וממלא מקום ראש הממשלה. אני הייתי המנכ"ל המדיני של משרד החוץ.
זמן קצר לאחר ההמראה שאל אותי פרס לדעתי על כך שלצד השורה הארוכה של הנקודות לשיחה (בעיקר עניינים שוטפים הכרוכים במעברים בין ירדן לגדה המערבית), נציע לחוסיין דרך לקיים ועידה בינלאומית בלתי מחייבת, שתוביל לשיחות דו־צדדיות בין ישראל לשכנותיה. נושא הוועידה הבינלאומית היה, באמצע שנות ה־80, עניין מרכזי בעולם הערבי, וסלע מחלוקת קשה בממשלת הרוטציה שלנו. חוסיין היה זקוק למטרייה בינלאומית כדי להצדיק משא ומתן פומבי איתנו. הוא חשש מאוד לגורלה של מצרים בעקבות הסכמי קמפ דיוויד, ולא היה יכול להרשות לעצמו מהלך דו־צדדי נפרד עם ישראל.
שמיר התנגד מאוד לוועידה בינלאומית. הוא חשש פן העולם כולו יהיה נגדנו בוועידה כזו, ולא רצה להעניק לבריה"מ דריסת רגל בדיוניה. פרס רצה מאוד במשא ומתן לשלום עם ירדן, שבמסגרתו תיפתר - כך קיווה - גם הבעיה הפלשתינית. הוא העריך כי החשש מפני ועידה שתכפה את דעתה על ישראל הוא חשש שווא, משום שלחוסיין לא היה עניין בהענקת סמכויות של ממש לוועידה. במהלך הטיסה הכנו נייר שהיה אמור להעניק לחוסיין את המסגרת שבלעדיה לא היה מוכן למשא ומתן, ולהפיס את דעת שמיר בכך שתפקידה של הוועידה יהיה רשמי בלבד.
עברנו ללא בעיה את משטרת ההגירה, ומן הצד השני כבר המתינו לנו בחורינו הטובים. פרס נסע היישר לביתו של הלורד ויקטור מישקון, שבו תוכננה להתקיים הפגישה עם המלך, ואילו אני הצטרפתי אל אפרים הלוי, איש המוסד, בדרך אל בית מלון לונדוני. אפרים, היחיד והמיוחד, נסע במהירות מופרזת; שוטר חמור־סבר סימן לנו לעצור, וביקש מאפרים את המסמכים. האחרון, אולי בגלל מוצאו הבריטי ואולי בגלל מקום עבודתו, לא איבד את קור רוחו אפילו לשנייה. הוא שפך על השוטר קיתון של רותחין, והלז התנצל כמעט, כשאפרים יוצא מחדש לדרכו, מסתיר חיוך מאופק של ניצחון.
הבנות ואופטימיות
בשבת בבוקר חברנו, אפרים ואני, אל פרס, בדירתו רחבת הידיים של הלורד מישקון. הלורד היה יהודי, עורך הדין של הנסיכה דיאנה ושר המשפטים בממשלת הצללים של מפלגת הלייבור, והיתה לו היכרות רבת שנים עם חוסיין. לאחר זמן קצר הגיע המלך, מלווה בראש הממשלה, זייד ריפעאי, ובשני אנשי ביטחון. השיחה החלה, כרגיל, בניתוח המצב במזרח התיכון, עברה לנושאים דו־צדדיים שוטפים, ומשם - לנושא הוועידה הבינלאומית. המלך הסביר שוב עד כמה חשוב לו השלום עם ישראל, אבל אמר כי לא יוכל לעשות זאת לבדו, אלא במסגרת שתעניק לו לגיטימציה. אז הציע פרס להכין מסמך משותף שיגביל מראש את סמכויות הוועידה.
הצגתי את העקרונות שנכתבו במהלך הטיסה. חוסיין וריפעאי אמרו מייד שהרעיון מקובל עליהם, וכי הערותיהם לא יהיו מהותיות. המלך היה אמור לצאת לפגישה אחרת בלונדון (והתעכב, משום שאנשי הביטחון שלו נעלמו משום מה), וביקש שריפעאי יישאר איתי כדי להגיע להסכמות עד שיחזור. חלפו כמה שעות אינטנסיביות של החלפת טיוטות, עד שהושגה הבנה באשר לכל הנקודות. מדובר בעמוד אחד בלבד, שבו הוסכמו הדברים הבאים:
1. מזכ"ל האו"ם יכנס ועידה בינלאומית בהשתתפות החברות הקבועות במועצת הביטחון והצדדים המעורבים בסכסוך הערבי־ישראלי.
2. הצדדים יקימו ועדות דו־צדדיות כדי לדון ביניהם בהיבטים השונים של הסכסוך.
3. הוועידה לא תכפה פתרון על הצדדים ולא תתנגד לשום הסכם שאליו יגיעו ביניהם, המו"מ ינוהל על ידי הצדדים. הנושא הפלשתיני יידון בין המשלחת הישראלית לבין משלחת משותפת ירדנית־פלשתינית, וההשתתפות בה תהיה מותנית באימוץ החלטות האו"ם 242 ו־338 ובהתנערות מאלימות ומטרור.
4. הוסכם כי העקרונות הללו יוצעו לצדדים, רשמית, על ידי הממשל האמריקני.
היתה התרגשות רבה בחדר כאשר חוסיין ופרס אמרו כי הם שלמים עם הנייר. המשפט האחרון בהבנות אומר כי הן כפופות לאישור שתי הממשלות. זהו, כמובן, נייר בלתי חתום, אבל התחושה היתה שבצד שלנו לא תהיה התנגדות להסכמה מפתיעה שכזו, וכי ממשלת ירדן תעשה מה שהמלך חוסיין יורה לה.
אפקט החשש
למחרת בבוקר, לפני ישיבת הממשלה, מיהר פרס להציג את הנייר בפני שמיר, ואילו אני הצגתי את הנייר בפניו של יצחק רבין. האחרון, שלא כדרכו, התלהב. הוא אמר לי שאם המלך חוסיין הולך על זה, מדובר במפנה היסטורי.
זימנתי אלי את שגריר ארה"ב בישראל דאז, תומאס פיקרינג, על פי בקשת פרס, והראיתי גם לו את הנייר. הוא אמר לי שעלי לנסוע מייד להלסינקי, שם התכונן מזכיר המדינה, ג'ורג' שולץ, לפגישה עם מנהיג בריה"מ, מיכאיל גורבצ'וב. לאחר שקיבלתי את האישור המתאים לכך, עליתי על מטוס והגעתי לפינלנד בזמן, לפני ששולץ עזב. גם אמריקה התלהבה.
ההמשך ידוע. שמיר, שחשש ממעורבות רוסית כלשהי ואשר לא התלהב מן היוזמות של פרס, טירפד את המהלך. המלך חוסיין כעס על פרס שלא התפטר מן הממשלה בעקבות זאת. השקט בשטח הוחלף באינתיפאדה הראשונה. כמה חודשים אחר כך הודיע המלך חוסיין כי הוא מוותר על הגדה המערבית לטובת הפלשתינים, והשאר - היסטוריה.
כמי שההסכם כתוב בכתב ידו, איני יודע אם המהלך הזה היה מוביל להסכם ירדני־ישראלי, שהיה בו גם כדי לענות על הבעיה הפלשתינית. אבל היתה זו טעות נוראה לא להעניק לו הזדמנות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו