לכל אחד מצרים שלו

ביקור בחברת מכוניות אמריקנית, שבה ימי החופשה בלתי מוגבלים והתפוקה מופתית, מעלה את השאלה: הייתכן שהחירות היתה מיטיבה לא רק עם בני ישראל אלא גם עם פרעה? • וגם: יוזמה מרגשת לפסח

1 במטה הראשי של חברת שיווק המכוניות האמריקנית "אדמונדס" אפשר לרדת מהקומה העליונה לתחתונה בשלוש דרכים: במעלית, במדרגות או במגלשה ספירלית שמחייבת צרחת הנאה קטנה בסיבוב הראשון. ביקרתי שם לפני כמה חודשים. כל פינה במשרדים מעוררת השראה ויצירתיות. ערסלים שקופים מרחפים באוויר, דגמי מכוניות (אמיתיים) נחים במסדרון או תלויים מהתקרה, אקווריומים בלתי נגמרים שבתוכם שטים דגים בין פסלים מטורפים, משחקים הפזורים בחלל הפתוח, מכונת גלידה ומכונת פופקורן ליד הקפה, מקלוני אוזניים בשירותים, מסלולים צבעוניים המשורטטים על הרצפה והמגלשה. 

החברה, בבעלות משפחת שטיינהולף (יהודים דתיים), מעסיקה 700 עובדים, 550 מהם במטה הראשי בלוס אנג'לס, בעסק שאילו היה ישראלי היינו רואים בו שילוב של מחירון לוי יצחק, אתר יד 2 וסוכנויות הרכב. הם זכו במקום גבוה בדירוג המעסיקים המגוונים, ובין קערות הפירות ושולחנות העבודה מתהלכים בנחת עובדים ממוצא אסיאתי ואפרו־אמריקני, מוסלמים ויהודים חובשי כיפות. הסיפור המדהים הוא האמון של המעסיק בעובדיו: ימי החופשה שעובד יכול לקחת הם בלתי מוגבלים וימי המחלה אינם מוגבלים. 

הגבות שלי, כמו שלכם, קפצו למעלה. המנכ"ל, אבי שטיינהולף, אמר שהשיטה הוכיחה את עצמה. מאז שהפסיקו לבדוק מי מגיע ומי לא מגיע העובדים הפכו יותר יעילים ויצרניים, התפוקה קפצה, המכירות בשמיים. המדד היחיד הוא אם ביצעת את המשימות החודשיות שלך, לא משנה מהיכן וכמה זמן לקח לך. למרות החופש הבלתי מוגבל, העובדים ממלאים את חללי העבודה וכמעט שלא מחסירים ימים.

חג החירות משייט אלינו על רוחות האביב. לכל אחד מצרים משלו לצאת ממנה וחופש משלו להגות בו. בעקבות "אדמונדס", האם ייתכן שהחירות היתה מיטיבה לא רק עם בני ישראל אלא גם עם פרעה? האם הליברטריאנים צודקים? האם צמצום סמכויות הממשלה, הפחתת מסים, הסרת רגולציה ופיקוח יביאו לתוצאות של שגשוג כמו ב"אדמונדס"?

 

•••

לא מזמן ערכו בערוץ 10 מיזם טלוויזיוני קצר ובכל פעם שהיתה תאונת דרכים עם נפגעים, הופיע על המסך עדכון. הנימוק בפי זוג המגישים היה לעורר מודעות "כדי שמקבלי ההחלטות לא יוכלו להישאר אדישים", כי "כמה אפשר לחכות עד שהמדינה תבין את המסר". הטקסט הלא רשמי אמר שהנהגים הם ילדים בני 4 והשלטונות הם גננת: תאונות הדרכים מתרחשות באשמת "מקבלי ההחלטות", ורק בידיהם למנוע אותן. 

בהצטלבות דרכים מרובעת בדרום אוקלהומה, באזור שבו הכבישים ישרים וארוכים כמו קרני השמש, עמד רמזור מרופט ועייף. מעט מאוד מכוניות עברו בצומת הזה ובכל זאת נגרמו שם כמה תאונות קשות, חלקן קטלניות. במהלך עבודות להחלפת הרמזורים במחוז הוסר הרמזור העייף וכשהתקינו את הרמזורים החדשים, אל הצומת הזה שכחו לחזור. התוצאה היתה מיידית: תאונות הדרכים נבלמו באחת. מרגע שהנהגים לא סמכו על הרמזור אלא על עצמם, הם נכנסו אל הצומת בזהירות גדולה ובכבוד לחיי אדם והפסיקו להתנגש אלו באלו. 

את הסיפור על אוקלהומה מספרים אנרכיסטים שמתהלכים לאורכה ולרוחבה של הארץ כדי להוכיח שחקיקה ורמזורים ומנגנונים וממשלות מוציאים לאזרח את החשק והיכולת להיות אזרח טוב. קשה לקבוע שבכל מקום שבו אין רמזור יהיו פחות תאונות, אבל קשה גם לשמוע את הצליל הקומוניסטי שמבקש מהממשלה "לעשות משהו" כדי למנוע את תאונות הדרכים. מותר לתהות בין השניים, ולאזן. 

הכלכלה הישראלית חופשית, אבל מוסדות מפא"י עוד כאן וחוסמים את הרוח. עוד ממנים מועצות ניהול ומחלקים מכסות ייצור (מועצות החלב, הזיתים והדבש). עוד נמנעת כניסת יזמים לשוק כשדרישות הרישוי והזיכיון מסובכות וחקיקה בת עשרות אלפי עמודים מגבילה את התחרות. הממשלה, על שריה החרוצים, עושה לא מעט כדי לפרק את המונופולים שמעלים לנו את יוקר המחיה ואת לחץ הדם, אבל בכל פעם שהם כמעט מצליחים יש הפגנה ומישהו ששואל מה יעשה אחרי שיפוטר, והשכל הישר נדחק.

חג החירות? נתחיל מהורדת מכסים והתרת ייבוא חופשי, עד שהמחירים בישראל יהיו נמוכים כמו בהודו. נמשיך בהתרת תחבורה שיתופית ("אובר") ושמיים פתוחים בטלוויזיה והפרטת דואר ישראל ומעבר לשיטת הוואוצ'רים בבתי הספר, כך שרמת החינוך תזנק בלי להוסיף שקל בודד לתקציב החינוך. מי יודע, אולי נוכל לספר באחד מלילות הסדר על עוד יציאת מצרים, אחת מני רבות. 

2 החגים, כמו המלחמות, מוציאים מאיתנו את מיטב הרקפות. לילות סדר המוניים לקשישים, למשפחות שכולות, לנזקקים, לניצולי שואה. אני רוצה להפנות אלומת אור לאחת היוזמות המרגשות הללו: זו השנה השישית שארגון "עולים בהצלחה" עורך ליל סדר למשפחות עולים מאתיופיה בהשתתפות 1,600 מסובים שיציאת אתיופיה הטרייה שלהם מספרת סיפור מרתק. מדובר במשפחות שעלו בעשור האחרון, חלקן בשנים האחרונות. הפער בין ההורים לילדים דרמטי. כשילד בן 7 מקריא להוריו מכתב מביטוח לאומי ומתרגם אותו עבורם, התא המשפחתי משתנה, לרעה. בפסח, כשהמצווה היא "והגדת לבנך", הפער מזדקף. מי יגיד למי? 

בין המשתתפים בסדר של "עולים בהצלחה" יישבו גם עשרות מתנדבים, ישראלים ותיקים: סטודנטים, צעירים וצעירות אחרי צבא, וגם משפחות שיישבו בליל החג באופן מפוצל כדי לסייע בעריכת הסדר בכמה שיותר שולחנות. הנטייה הראשונית היא לראות בכך פטרונות: לבני עור בני 22 ילמדו את סב המשפחה הקשיש כיצד להחזיק את המצות ומתי לברך על היין? 

מתברר שהמתנדבים מונחים להיות עזר להורים המבוגרים, במקסימום צניעות. הנה הדברים שאמר יוסי גיברלטר, אחד המארגנים, בתדרוך למתנדבים: "אל תעופו על עצמכם. אנחנו לא מחליפים את תפקיד ההורה בסדר ולא 'אבא של שבת'. יסוד מאוד חשוב הוא שאב המשפחה מעביר את הסדר לפי המסורת שלו, ורק אם יש לו שאלה, אתם שם כדי לענות. 

"עוד דגש: גם אם האבא לא מבין מילה בעברית, אתם מדברים אל ראשי המשפחה ולא אל הילדים מעל ראש ההורים. מקסימום הילד יתרגם מיוזמתו. על השולחנות יהיו הגדות בעברית ובאמהרית. 'והגדת לבנך', שההורה המבוגר יגיד לבנים שלו, בעצמו, ויש לכך חשיבות גדולה גם לדור המבוגר וגם לדור הצעיר".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו