עניי עירך קודמים

אחרי הטירוף במחצית הראשונה של המאה ה־20, הבטיח העולם לא לשוב לתקופה האפלה • אבל עכשיו חוזרים לאידיאולוגיה של הדרת השונה, זה שאינו מארצך • 60 שנה לאמנת רומא - הלקח נשכח?

התלמוד הבבלי קבע סדרי עדיפויות לסיוע חירום: "עמי ונוכרי - עמי קודם. עני ועשיר - עני קודם. ענייך ועניי עירך - ענייך קודמין. עניי עירך ועניי עיר אחרת - עניי עירך קודמין".

אלה דברים חכמים, שהם בחלקם מובנים מאליהם וחלקם - לא, והם יפים ומוסריים, והם חלק מן הגאווה היהודית שלי. לכאורה הייתי צריך לשמוח על כך שהעולם אימץ את שלוש המילים האחרונות של הציטוט מתוך מקורותינו, אבל זה דווקא מעציב אותי. 

הקטע השלם מייצג גישה הומניסטית ומעשית: הקדמת הסיוע לעני לפני העשיר היא מעשה מוסרי. הקדמת סיוע לעניי משפחתך לפני עניי העיר האחרים היא מעשה ריאלי, הרי אין זה טבעי לדרוש ממישהו להקדים ולהושיט סיוע לזר, לפני שהוא מטפל בבני משפחתו. אבל מי שנשאר רק עם שלוש המילים האחרונות מעוות את הכוונה, ונותר עם האגואיזם ובלי המוסר.

התמונה שבה מנהיג פוליטי עומד באסיפת בחירות, ומוסיף לשם ארצו את המילה "ראשונה", הפכה חזון נפרץ. בלי להבין כי מי שעושה זאת מקים עליו, מייד, את כל האחרים, וכי אין דבר העונה על צרכיך האמיתיים יותר מאשר שיתוף עם האחר, בחינת זה נהנה וזה אינו חסר. אין צורך בדלק רב כדי להצית את האש. לפעמים אלה פליטים, ולפעמים פליטים מדומים, לפעמים זו אבטלה, ולפעמים חשש מאבטלה עתידית. הפחד קיים בכל מקום. הכעס קיים בכל מקום. האכזבה מן השלטון, שלעולם אינו מסוגל לממש את הבטחותיו, קיימת בכל מקום. צריך רק להדליק גפרור.

בכל מקום יש עניים, בכל מקום הם קודמים לעניים אחרים, אבל מי שחושב כי חומות גבוהות ומכסים גבוהים ואיסורי כניסה כאלה ואחרים יקלו את מצב העניים שלו - טועה. דווקא החלשים יותר מסוגלים לרכוש מוצרים זולים יותר כאשר החומות מוסרות. ככל שהן יהיו גבוהות יותר, כך הסיכוי של עניי עירך להשיג את מה שהם זקוקים לו במחיר שווה לכל נפש - יקטן.

עניי עירך קודמים - ולכן מותר למנוע מפליטים אומללים להיכנס בשעריך. ולכן בונים חומות חדשות, גבוהות, בין הולנד לבלגיה ובין שבדיה לנורבגיה, אחרי דורות שבהם היה ניתן לחצות גבולות באין מפריע. לכן תובעים הגנה על התוצרת ומעלים מכסים: החקלאים מסבירים כי ללא מכסים גבוהים הם יתקשו להתחרות בסחורות מחו"ל, ועניי עירך (שעליהם אתה מגן, לכאורה) הם אלה שישלמו את מחיר מוצרי החקלאות הגבוהים.

 

בעיית התסכול

נראה שתוקף הלקחים הנלמדים על ידי האנושות מתפוגג. לאחר מלחמת העולם השנייה הבין העולם שאי אפשר להמשיך כך יותר. הוא ערך אמנות בינלאומיות, הקים את האו"ם שלמד מחולשת "חבר הלאומים", הקים את השוק האירופי שהפך לאיחוד האירופי, הקים בתי דין בינלאומיים, וניסה להסדיר את ההתנהגות המדינתית, כדי למנוע שריפות שלא ניתן להשתלט עליהן. ארה"ב התאמצה לשקם את גרמניה, אויבתה מתמול, משום שהבינה מה גרם הסכם ורסאי לתחושת הגרמנים לאחר מלחמת העולם הראשונה.

מנהיגים גדולים, בוגרי מלחמת העולם השנייה, האמינו בשליחותם להבטיח כי מה שקרה במחצית הראשונה של המאה ה־20 לא יתרחש יותר. הם ידעו את טבע האדם, וידעו שזה יהיה קשה, ושלא יהיה קל לשכנע מדינות לוותר קצת על כבוד או על עוצמה או על סמכויות עצמאיות, כדי להבטיח שהאש האגואיסטית לא תתפרץ. אבל באווירה ההיא, בהלם הגדול מן האכזריות האנושית, היה אפשר לשכנע שיש צורך בוויתורים הדדיים כדי למנוע את מלחמת העולם השלישית, וזה עבד. 

ההצלחה היתה מדהימה. מדינות שכל ההיסטוריה שלהן היתה סיפור המלחמות ביניהן, מצאו עצמן במסגרות מדיניות משותפות, ולמדו כיצד אפשר לצמוח הרבה יותר כאשר השווקים משותפים, כאשר ניתן ליהנות מכוח העבודה של הזולת, לייצא אליו ולייבא ממנו בתנאים נוחים וליצור שוק גדול יותר מול גורם שלישי. דור צעיר גדל על התחושה שהמלחמות הן סיפור שחלף זמנו, שהן לא ייתכנו בכלל, ולכן - מותר לשוב אל עקרון עניי עירך קודמים לא כתיאור הגיוני ומובן מאליו של מצב המחייב הכרעת חירום בין קבוצה אחרת לחברתה, אלא כאידיאולוגיה של הדרת השונה, האחר, זה שאינו מארצך או מעירך.

וגם אצלנו, יוצרי המאמר התלמודי, יש המתלהבים מן הרוח החדשה הזו בעולם. זו שאינה מבינה כי החזרה למחצית הראשונה של המאה ה־20 אינה דבר בלתי אפשרי. שכדי לא לחזור לשנים המטורפות הללו חייבים להבטיח מסגרות מכילות ולא מדירות; שהרוח הרעה לא פסה מן העולם, וכי אם לא ניאבק בה יחדיו, ואם נתכנס עם־עם לדרכו, לא נוכל לה.

המתוסכלים לא ימצאו פתרון בגל האגואיזם. בעוד שנים אחדות יגרשו גם את אלה הזוכים כיום לקולות ולאהדה, משום שלמנהיגים המבטאים את התסכול אין פתרונות, והם דומים זה לזה בסיסמאותיהם: הם תמיד מבטיחים לקצץ בתקציב ובשומנים הממשלתיים מצד אחד, ולסבסד את התוצרת המקומית ולהגדיל את תקציבי הביטחון מצד אחר, ותמיד, בסופו של יום, זה פשוט לא מתכנס.

התסכול מן הסוציאל־דמוקרטים ומן הליברלים, אשר מביא כיום להצלחת הפופוליסטים, הליצנים וגיבורי המסך הקטן, עלול לגרום לכך שהתסכול הבא יביא להרס המסגרות הבינלאומיות "המלאכותיות", ויוביל אל ההתפרצויות האלימות הישנות והמוכרות כל כך.

ארה"ב עוצבה במלחמת אזרחים נוראה, והיא עדיין "מלאכותית", ועדיין יש המניפים בה את דגלי הדרום. האיחוד האירופי, אשר בסוף השבוע שעבר חגג 60 שנה לאמנת רומא שהולידה אותו, מלאכותי מאוד ומעניק מעמד דומה למדינות קטנטנות ולמדינות כמו גרמניה וצרפת. בריטניה כבר בחוץ, ומחר, אולי, איטליה, ויש עוד מדינות ששכחו מה קרה על אדמת היבשת הזו, והמוכנות לקפוץ מן העגלה. 

האו"ם גדול מדי ומסורבל, ומקבל, לעיתים, החלטות מעוותות ובלתי מוצדקות. אבל העולם זקוק למנהיגים המבינים את ההבדל בין הרס לתיקון, אשר יציעו דרכים להבראת המערכות הבינלאומיות, במקום להיסחף אחר הגל העלול להוביל לפירוקן ולנסיגה אל הימים האפלים.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו