נתחיל בחדשות הקשות: דו"ח בנק ישראל ל־2016 שפורסם אתמול, מכביד על אנשים מדוכאים שטוענים שהכל שחור. קריאת מכתב הנגידה הנלווה לדו"ח מלמד על צמיחה גבוהה, שוק עבודה איתן ויציב בתעסוקה כמעט מלאה, רזרבות גדלות, עודף במאזן השוטף, והדובדבן - אינפלציה שלילית. כלומר, יוקר המחיה בשליטה. מובן שבתקשורת הוצגו הדברים באופן סלקטיבי.
הדו"ח מלמד שהישראלים חכמים מבעבר ויודעים לקנות טוב יותר, ושיש להם יותר חלופות בזכות הטכנולוגיה. או במילים אחרות - "השינוי בדפוסי ההתנהגות של הצרכנים הישראלים נובע, בין השאר, מעלייה במודעותם ובחשיפתם לרכישות מקוּונות באתרי אינטרנט מקומיים ובינלאומיים", אשר הגבירו את התחרות מול הרשתות המקומיות בארץ והורידו את המחירים, וגם את רווחי הרשתות בארץ.
מעבר לכך, למרות העובדה שאנחנו חוגגים עם כרטיסי האשראי, מהנתונים בדו"ח מוצג שהחשבון השוטף של מאזן התשלומים "המשיך להציג עודף משמעותי", גם אם הוא ירד במעט השנה. מעבר לכל אלה, השקל רק התחזק ובנק ישראל פעל כדי למנוע התחזקות עוצמתית מדי והגדיל את רזרבות המטבע.
אז האם הכל ורוד? ברור שלא. יש אתגרים, יש עניים שצריך לסייע להם ויש את הדור הצעיר שרוצה לקנות דירה בשביל הביטחון האישי. מחירי הדירות המשיכו לעלות בשנה שעברה בכ־6%, ובדו"ח בנק ישראל מתארים את תוכנית "מחיר למשתכן" ככזאת שתורמת לביקוש ולא להיצע. כלומר, היא מגבירה ביקושים בשוק רווי ממילא, ולא מספקת תוספת דירות.
אציין בהקשר זה שאני רואה קלקולים בעייתיים נוספים באופק של התוכנית. זו למעשה תוכנית דיור ציבורי חדשה, שאני חושש שיצוצו בה פגמים לא מעטים בעתיד. קבלנים מקבלים בה ערבות מהמדינה במקרה של פשיטת רגל, וחוזה מוכתב מראש עם מפרט אחיד. יש פה פתח לסחבת, בענף תקוע ומסובך רגולטורית, שעלולה לעלות לזוגות הצעירים ביוקר.
יש לציין שבמשרדי השיכון והאוצר כן עשו מאמצים לשנות תוך כדי תנועה את ההתקשרויות עם הקבלנים, וכן יש רצון טוב לפתור בעיות. אבל ככלל, התוכנית לא יציבה והיא למעשה מקימה שכונות של מעין דיור ציבורי. היא מעודדת, כדברי בנק ישראל, ביקושים ובכך לא תורמת רבות להיצע, או במילים אחרות - להורדת המחירים. אם תקרוס התוכנית בשל מערכת בחירות ושינוי פרסונלי במשרדי הממשלה, הענף שוב ייקלע לאנדרלמוסיה.
למרות הנתונים הכלכליים המעולים של 2016, אסור לנוח על זרי הדפנה. חייבים לדאוג להמשך מנועי הצמיחה. בבנק ישראל מפנים את האצבע אל הגדלת פריון העבודה במשק כיעד מרכזי. אני מוטרד לא פחות מהיערכות לעידן הריביות העולות, שהחל בעולם ויגיע גם בעתיד לארץ. הרי לא יהיה מנוס מלהעלות את הריבית בעקבות ארה"ב, וזה יבוא. אם לא במוח אז בכוח. כלומר, דרך זינוק חד של הדולר ביחס לשקל, גם אם כרגע הוא לא נראה באופק.
נוסף על כך, משקי הבית מגבירים את הסיכון שלהם בתיאבון מוגבר להלוואות זולות. די היה לשמוע את מנכ"לית בנק דיסקונט, לילך אשר טופילסקי, שהביעה דאגה גלויה השבוע וכינתה תופעה של סיכון מוגבר כעניין של "תרבות וחקיקה". בסוף הלוואות צריך לשלם, ואם הן מבוזבזות על צריכה, הסיכון גובר. אבל למחוקקים יש נטייה רק לפטור את הציבור מהחזרת חובות ומהתמודדות עם המציאות, וזה מייצר סיכונים רבים לעתיד. ההטבות הללו יעלו לילדינו, ואם לא להם - אז לנכדינו.
שנת 2016 היתה שנה נפלאה כלכלית. אבל שומה על הקברניטים של המשק, בין שבממשלה ובין שבבנק ישראל, לדאוג לטפל בסיכונים הפיננסיים המצטברים מתחת לפני השטח כדי שלא ניקלע למשבר משולב בעתיד. מדיניות ריבית נדיבה מדי מתחילה לתת אותותיה בהתחממות כלכלית, וגם בנק ישראל צריך לעמוד על המשמר ולשקול היטב את מדיניות הריבית האפסית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו