המלחמה הפוליטית נגד מדינת ישראל מנוהלת בעיקר על ידי ארגונים לא־ממשלתיים, במיוחד אלו המעורבים בקמפיין החרם והלוחמה המשפטית נגד חיילי צה"ל. הניסיונות הרבים של חברי כנסת ושרים להתמודד עם תופעה זו מייצרים זרם של חקיקה ותגובות ממשלתיות אחרות, שבדרך כלל יוצרות אפקט הפוך. כך, הארגונים זוכים לתמיכה רבה יותר בזירה הבינלאומית ולתדמית של "נרדפים" על ידי הממסד הישראלי ה״אנטי־דמוקרטי״.
אפשר להבין את נבחרי הציבור. היוזמות מייצרות להם בעיקר חשיפה, דבר חשוב במערכת הפוליטית, במיוחד עכשיו, אבל שיקולים פוליטיים צרים גובים לעיתים מחיר כבד. המלחמה הפוליטית שמתנהלת נגד ישראל מורכבת, וחשוב ללמוד את העניין לעומקו ולהבין מהי הדרך היעילה להתמודד עם התופעה, אבל הדיון הפוליטי הפשוט מדלג על מימדים אחרים חשובים לא פחות, ולכן התוצאה לא משיגה את המטרה.
למשל, החוק שאמור למנוע כניסה לארץ של אלה שהצהירו על תמיכתם בחרם יצר ביקורת חריפה של אקדמאים מהשמאל הציוני ברחבי העולם. דווקא הקבוצה הזאת משחקת תפקיד חשוב במלחמה נגד הדה־לגיטימציה. קולין שינדלר, פרופ' בריטי, פירסם מאמר ב"הארץ" ("האקדמאים שנלחמים ב־BDS בקמפוסים מדי יום. האם תיאסר עליהם כניסה לישראל?", 19 במארס), המתאר כיצד אקדמאים ברחבי העולם עמדו לצידה של ישראל במאבק בחרם האקדמי, ואף נחלו ניצחונות משמעותיים. עם זאת, הוא טוען כי "אקדמאים שנלחמו ב־BDS בקמפוסים...עלולים למצוא עצמם מנועים מכניסה למדינה רק כי הם לא מחזיקים בדעות ה'נכונות' על ההתנחלויות בגדה המערבית ועל קניית סחורות מהן".
טענתו מתייחסת למכתב שנשלח על ידי "האגודה הישראלית ללימודי ישראל" (שאני אחד מחבריה), שבה מאות חברים בעלי מגוון דעות פוליטיות. במכתב הם מדגישים את המחויבות שלהם להילחם באפליה שקמפיין תנועת ה־BDS מקדם נגד אקדמאים ומוסדות ישראליים, וטוענים כי "חוק זה חותר תחת היכולת שלנו לעשות זאת".
דוגמה אחרת אפשר לראות בהצעות החוק בעבר על הגבלת המימון הזר. עוד לפני שההצעות עברו, המדינות המממנות כבר מצאו דרכים אחרות להזרים יותר ויותר כסף לאותם ארגונים, אחרי שאלו פתחו בקמפיין באירופה להצגתם כנרדפים. מנגד, דווקא מהלך בפרלמנט שהובל על ידי NGO Monitor להפסקת המימון השוויצרי לארגוני חרם, אנטישמיות ותמיכה בטרור, זכה להצלחה ללא כל חקיקה.
אם לנבחרי הציבור אין את המשאבים, היכולת והזמן לבצע הליך חשיבה מעמיק לגבי הפתרונות, עדיף שישאירו זאת לשחקנים לא־ממשלתיים. עוד הרבה לפני שנבחרי הציבור בחרו להתייחס ברצינות לתופעת הדה־לגיטימציה, כמה ארגונים בחברה האזרחית הישראלית כבר הובילו מהלכים נגדה. לארגונים יש את הידע, הגמישות המחשבתית והמיקוד בנושאים אלו, מה גם שהם אינם כבולים למגבלות פוליטיות. במצב הנתון, לשרים ולמשרדי ממשלה אין את הכלים להגיב להתפתחויות מורכבות במהירות הנדרשת בזירה הבינלאומית.
המלחמה הפוליטית נגד מדינת ישראל היא מאתגרת ומתוחכמת, ו"עוצמה רכה" היא הגורם המכריע בה. השימוש בחקיקה (שרובה מעולם לא עברה), בתקנות ובשיטות אחרות גורם נזק רב לתדמיתה של ישראל ומצייר תמונה של כוחניות של הממשלה אל מול החולשה, לכאורה, של העמותות.
עם זאת, זירה אחת שבה הממשלה וחברי הכנסת יכולים לשחק תפקיד חשוב, משמעותי ואף מכריע היא השיח עם הממשלות המממנות ארגוני חרם ודה־לגיטימציה. באמצעות שיח ביקורתי ישיר ומבוסס על נתונים עם מקביליהם באירופה, יהיה אפשר להעביר את המסר לממשלות המממנות באירופה, ולהבין יחד איתן היכן עוברים הקווים האדומים של התמיכה בארגונים אלו. יש לעשות זאת באמצעות הפעלת לחץ פרלמנטרי, דיפלומטי, ציבורי ותקשורתי, ומתוך הבנה שבנושא הדה־לגיטימציה של ישראל וההסתה לאלימות אין מדובר במאבק בין ימין ושמאל.
הכותב הוא נשיא מכון המחקר NGO Monitorטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו