הנני שותף מלא, לקולות השמחה והצהלה, לנוכח הזיכוי המהדהד של חן איילתי. אך, לנוכח הזיכוי הנ"ל, עולות מספר שאלות כבדות ומדאיגות, שעל כל אזרח במדינתנו לשאול את עצמו.
כיצד שיעור ההרשעות במדינת ישראל, עומד על 99% (אחוז הרשעות המאפיין מדינת עולם שלישי)? האם שיעור ההרשעות מלמד על כך, שבתי משפט ממהרים לקבל את עמדת התביעה?
האם לכל נאשם בפלילי, אין כמעט סיכוי להיות מזוכה בדין? יודגש, כי פרופ' בועז סנגרו קבע בספרו "הרשעת חפים מפשע בארץ ובעולם", כי שיעור ההרשעות השווא במדינת ישראל, הינו לפחות 5% (בעבירות חמורות מסוג פשע).
לא בכדי, המציאות המצטיירת בפנינו הינה מציאות עגומה למדיי. במציאות הקיימת היום במדינתנו, רוב השופטים היושבים בדין הינם יוצאי פרקליטויות/רשויות התביעה, ולפיכך נוצרת בפנינו סיטואציה, שבה על נאשם להוכיח את חפותו, ולא להיפך, שעל התביעה להוכיח את אשמת הנאשם, מעבר לכל ספק סביר, וזאת לנוכח ראייה תביעתית (ראיה שהתפתחה אצל הפרקליטים/תובעים אשר נהפכו לשופטים), ולא ראייה מערכתית רחבת היקף, לפיו כל נאשם זכאי, עד שיוכח בעניינו אחרת.
סיבה נוספת לשיעור ההרשעות המפורט לעיל נעוץ בכך שחלפו למעלה מ-20 שנה מאז הוקמה הוועדה לעניין ההרשעה על סמך הודאה בלבד, בראשות השופט א' גולדברג, אך חלף חלוף הזמן, המלצות הוועדה טרם יושמו (ביטול הודאה כמלכת ראיות), וההודאה באשמה נותרה "מלכת הראיות" במשפט הפלילי, מה שמוביל לא אחת, לגביית הודאות שווא מנאשמים חפים משפע כדוגמת משה ברנס וכו'.
לא זו אף זו, גורם נוסף לשיעור ההרשעות ולשיעור הרשעות השווא, טמון בכך כי חוקרי המשטרה סבורים שתפקידם הינו למצוא ראיות להרשעת החשוד שנתפס על ידם, ולא להגיע לחקר האמת תוך הימנעות מלחקור כיוונים אחרים.
עוד ניכרים במערכת המשפט בישראל הסתרת ראיות מזכות על ידי המשטרה, בידוי ראיות ויצירת תופעה מורחבת של הסדרי טיעון שהן בבחינת "הגולם שקם על יוצרו".
כפועל יוצא מהאמור לעיל, הנני קורא להקים במדינתנו גוף מרכזי לבטיחות במשפט פלילי, אשר יחקור תאונות של הרשעות שווא, ויפקח על הפרקטיקות הנוהגות במשטרה ובפרקליטות. כמו כן הנני קורא לחיוב תיעוד בווידאו של חקירות חשודים, לרבות הודאותיהם בפני מדובבים.
הכותב הוא מומחה למשפט פלילי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
