בהיסטוריה המודרנית של ארה"ב אפשר לזהות שני דפוסים עיקריים של תהליך קבלת ההחלטות במישור מדיניות החוץ. הראשון מבוסס על נשיא מעורב ודומיננטי, שבמקרים רבים פועל מן הבית הלבן גם באמצעות יועצו לביטחון לאומי. זאת על חשבונו של מזכיר המדינה, ההופך - באורח בלתי נמנע - ל"טכנאי ביצוע" של מדיניות שלא היה שותף לעיצובה. הנשיא ג'ון קנדי (בסיועו של יועצו הנמרץ לביטחון לאומי, מקג'ורג' באנדי), וכמוהו גם הנשיא ריצ'רד ניקסון במהלך תקופת כהונתו הראשונה (שנהנה מתרומותיו היצירתיות של הנרי קיסינג'ר), מיטיבים לשקף דגם זה של מערכת קביעת המדיניות. הנפגעים העיקריים במצב זה היו מזכירי המדינה, שנותרו בשוליים ובצל.
הדגם השני של תהליך זה מושתת על נשיא המרוחק, ולעיתים אף המנותק, מזירת יחסי החוץ, שמעניק עוצמה ומרחב תמרון ניכרים למזכיר המדינה. סגן הנשיא ג'רלד פורד, שהתמנה לנשיא באוגוסט 1974 לאחר התפטרותו המבישה של ניקסון, ושתחומי התמחותו היו במרחב הפנימי, הוא ביטוי לדפוס זה של "הובלה מאחור". הנשכר העיקרי מחסך נשיאותי זה היה לא אחר מאשר מיודענו קיסינג'ר, שב־1973 ירש את וויליאם רוג'רס החלש כמזכיר המדינה (בד בבד עם המשך תפקודו כיועץ לביטחון לאומי), וכך הפך לשחקן הציר בממשל החדש.
אם נפנה כעת מבטנו אל עבר החודשיים הראשונים של דונלד טראמפ, נקבל את הרושם שאף לא אחד משני הדפוסים המסורתיים הללו תואם את הדינמיקה של תהליך קבלת ההחלטות בענייני חוץ בממשל החדש. נכון, אמנם, שהנשיא עצמו גיבש, עוד בטרם זכה בבחירות, כמה עקרונות יסוד האמורים לעצב את התנהלותה של האומה במרחב הבינלאומי, אך אין בכוונתו לנהל באופן שוטף ופרטני את מדיניות החוץ האמריקנית מן המשרד הסגלגל. במקום זאת מעדיף טראמפ להקדיש את מירב זמנו לטיפול בסוגיות כלכליות ופיסקליות מבית, ההולמות את רקעו והמשקפות את היכרותו העמוקה עם מכלולים אלה.
ואולם, למרות נתוני פתיחה אלה, שאיפתו לקדם בראש ובראשונה את חזון "אמריקה תחילה" לא לוותה במינויו של מזכיר מדינה דינמי ובעל ניסיון דיפלומטי עשיר, הנהנה מאמונו ומגיבויו המלאים של הנשיא. ואכן, מזכיר המדינה רקס טילרסון מצטייר, מבחינת תפקודו עד כה, כסטיית תקן בולטת מן הדפוס המקובל של איזון בין נשיא, שמוקד עניינו הוא בחזית הפנים, לבין מזכיר מדינה מיומן, "חזק" ובעל מוטת השפעה רחבה. שכן בהתנהלותו מקרין טילרסון עד כה ריחוק, ניתוק ואפילו אדישות לנוכח האתגרים הניצבים לפתחה של אומתו. אף שמוקדם עדיין לקבוע מסמרות באשר ל"קוד התפעולי" שלו, הוא מצטייר כמינימליסט וכצנוע באמירותיו ובפעולותיו, ולא זו בלבד אלא שלא נכח כלל בפגישות מדיניות עתירות חשיבות שהתקיימו לאחרונה בוושינגטון בין נשיאו לבין ראשי ממשלות קנדה ויפן.
את השתתפותו בוועידת שרי החוץ של נאט"ו בחודש הבא כבר מיהר לבטל, מעיתונאים הוא בדרך כלל נרתע כמפני אש, ועל מעמדו השפוף אפשר ללמוד גם מהשלמתו ללא ערעור עם החלטתו של טראמפ לדחות כלאחר יד את בחירתו באליוט אברמס כסגנו.
אם אכן לפנינו מודל חדש של צמרת מדינית, הוואקום המסתמן במחלקת המדינה עתיד להתמלא עד מהרה על ידי שחקנים אחרים דוגמת יועצו האסטרטגי הקרוב של טראמפ, סטיב באנון, וחתנו הצעיר ג'ארד קושנר. האירוניה הגלומה במצב דברים זה מתעצמת עוד יותר כאשר מתברר כעת שהצלע השלישית בחבורה, היועץ הראשון לביטחון לאומי בעידן טראמפ, הלוא הוא מייקל פלין, תרם תרומה שלילית דווקא למעמדו ולמידת הלגיטימיות של ממשל טראמפ. זאת על רקע קשריו ההדוקים עם מוסקבה ועם אנקרה ערב ההכרעה בקלפי, ועל רקע הסימנים המעידים על כוונתו הנוכחית, לכאורה, להפליל את שאר חבריו לדרך שקיימו קשרים הדוקים עם "כל אנשי פוטין" במהלך הקיץ האחרון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו