אם אתם תושבי גוש דן ואתמול בערב הרחתם סירחון, דעו שהיתה זו קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים, שהסריחה את הפרקט בראשל"צ. ירושלים תספר שמדובר בתופעת לוואי, רעשי משנה של ההדחה מהיורוקאפ, אבל אי אפשר להסתפק בזה, גם אם יש בכך גרעין גדול של אמת. הקבוצה התפרקה מקצועית ומנטלית מול יריבה עם סגל מפורק, עם מאמן טירון שדיבר על שחקני נוער, ששיחק עם שני זרים, ועם דומיננטיות ישראלית שעשתה חם בלב לכל הפטריוטים.
הכדורסל והגישה של ירושלים היו מעליבים. מצד אחד שחקנים אפאתיים כמו קרטיס ג'רלס, אמארה סטודמאייר, ליאור אליהו, ג'רום דייסון וטורנס קינסי. מצד שני בר טימור, שאיבד את קור הרוח והוציא את העצבים, שלא בצדק, על השופטים, ושון ג'ונס שעשה ווזארי לצ'רלס תומאס. מבין שתי הגישות, עדיפה זו של טימור שהראה שלפחות אכפת לו. החיבור של הזחיחות, עייפות החומר וחוסר התחרותיות נתן תחושה של חוסר כבוד. אם בירושלים לא יסדרו את הרהיטים, חצי גמר היורקאפ יהיה הזיכרון הכי מתוק שלהם העונה.
ובתוך כל הרעש הזה בולט בייסוריו, כמו גבעול בערוגה לא לו, ליאור אליהו. כאילו מתעקש לחזק את הקולות שיטענו בסיום הקריירה שמדובר בהבטחה שלא מומשה עד תומה. אליהו מבוגר מספיק וכנראה גם לא בעל מבנה האישיות על מנת לעשות התאמות כדי לבוא לידי ביטוי אצל פיאניג'אני. האיטלקי משחק בשיטה המתסכלת פוורורדים ומקדשת את היכולות האישיות של הגארדים.
השבוע נשמעו שתי אפשרויות עבור המשך הקריירה של אליהו: מעבר להפועל ת"א או פרישה ממשחק. והבריחה הזו, חוסר ההתמודדות, הפכו גם הם לאחד מסימני ההיכר של הקריירה שלו. גם אם מדובר בגישה ילדותית, זה האיש. הוא זקוק לחום, לאהבה ולחיוך על מנת לפרוח. מותר לו, לעוף המיוחד הזה, שהוא לא ממש גארד ולא ממש גבוה, שהוא לא זורק מרחוק אבל פיתח זריקת חצי מרחק הדורשת טאץ' מדהים, שלא שומר אבל תורם בהגנה, שנדמה שאפשר בלעדיו כדי לגלות כמה הוא חסר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו