השקט היחסי לנוכח מחאת המעונות, שפרצה השנה בתרועה רמה והסתיימה בקול ענות חלושה, מטריד עוד יותר לנוכח פרסום הממצאים הקשים בשבוע שעבר הנוגעים להתנהלות במעונות היום. שקט זה נובע משתי סיבות עיקריות. ההבנה שתוכנית להמרת משרות המטפלות במעונות למשרות הוראה כרוכה בעלות גבוהה ביותר, על כל המשתמע מכך, בד בבד עם העלאה משמעותית של שכרן והארכת חופשותיהן, הגדלת מספר המבוגרים ביחס לפעוטות והשקעה בהכשרת כוח האדם. סיבה נוספת היא שלהורים אין ברירה או מרחב תמרון לחשוב על פתרונות יצירתיים אחרים, הרי הם חייבים לעבוד ולפרנס את ילדיהם. כך ש"מאזן האימה" הזה בין רשויות השלטון לציבור הרחב דוחה את הטיפול הנדרש.
שורש הבעיה הוא היסטורי. מייד אחרי קום המדינה לא היתה מודעות מספקת לחשיבות העצומה של איכות הטיפול והחינוך בילדים הצעירים, והפתרונות הראשוניים הומצאו בעיקר כדי לאפשר לנשים לעבוד. כיום כולם מבינים את חשיבות החינוך לגיל הרך, ומחקרים רבים תומכים ביעילות הרבה לטווח הרחוק של מדינה המשקיעה בעולליה. כולם מבינים, אך כנראה לא מפנימים מספיק, שהמצב הקיים חושף את הילדים הצעירים לסביבה שאינה הולמת את צורכיהם.
מבחינת החוק, החינוך לגיל זה אינו מוסדר. במעונות היום של ארגוני הנשים יש פיקוח הדוק על היבטים מסוימים של פעילותם, הצרה היא שהילדים המצויים בסיכון הרב ביותר בשל טיפול בלתי הולם אינם נמצאים בהכרח במעונות היום הללו, אלא במסגרות פרטיות שבהן המטפלות לא קיבלו הכשרה מעמיקה. יש תחלופה של מטפלות בשל תנאי עבודה ירודים, והיחס של כוח האדם פר ילד אינו עונה על כל סטנדרט תקין המקובל במערב.
אכן, כפי שהעלו מסקנות ועדת פראוור, תוכנית חירום לאומית כזו תהיה יקרה. ד"ר איל ארגוב, ראש תחום מקרו בחטיבת המחקר בבנק ישראל, הציע להגדיל מסים שיוקצו, בין השאר, לחינוך מגיל 0 עד 3. הוא ממליץ לחזק את הרכיב החינוכי במעונות היום, בהתאם לוועדת טרכטנברג, שגם לגיבושה תרמו נציגי הבנק, על רקע הממצאים כי איכות החינוך בישראל ומיומנויות היסוד של אזרחי ישראל נמוכות יחסית בהשוואה ל־OECD. מדינת ישראל תעשה היסטוריה באמת אם תבנה תוכנית רב־שנתית שהיא מערכתית וכוללת, ושתעוגן בחקיקה ותוכל לצאת לפועל ללא קשר להתחלפות הצפויה של ממשלות.
נושא החינוך לילדים בני לידה עד גיל 3 לא רק שלא הוסדר, הוא אפילו לא נמצא במסלול של טיפול. הצהרות נשמעו בחודש ינואר שעבר על מעבר קרוב של החינוך לגיל הרך למשרד החינוך, אלא שבפועל המהלך לא בוצע. אני שבה ושואלת את עצמי, מדוע מחירי הקוטג' והעגבניות מצליחים להביא לדיון ציבורי סוער הרבה יותר מאשר מחאת הטיפול בילדינו? למה אנו לא מצליחים לרתום משרדי ממשלה לפעולה?
אני קוראת להורים ולאזרחים שאכפת להם לפעול ללא לאות למען מטרה זו, עד אשר ייעשה ניסיון רציני לבנות תוכנית ארוכת טווח לפתרון שורש של בעיית החינוך בשלוש שנות החיים הראשונות של הילדים במדינת ישראל.
הכותבת היא ראש התוכנית לתואר שני בחינוך לגיל הרך
במכללת לוינסקי לחינוך
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו