זה לא היה אירוע הרואי, אלא "רק" מהלך זמני שהזכיר פשעים קודמים של הטורקים • מחירו היה גבוה - 900 מבני היישוב שילמו בחייהם • אז מדוע גירוש ת"א נדחק מהזיכרון הישראלי?
"שביל קליפות התפוזים" של נחום גוטמן היה "בסט סלר" מייד עם פרסומו, לפני כמעט 60 שנה. זה היה, מבחינתנו, המקור הראשון ללימוד סיפור הגירוש מתל אביב, שהתרחש כ־40 שנה לפני שיצא הספר לאור. קצת משונה משום שתל אביב היתה עירנו, חלק ממורינו גורשו ממנה, ועדיין זה לא היה חלק מן האירועים שעיצבו את הסיפור שלנו. נראה כי מול השואה ומול הקמת המדינה ומלחמת העצמאות, לא היה הגירוש מתל אביב טראומטי מספיק או הרואי מספיק, כדי שייחרת בזיכרון המשותף שלנו.
גם סיפורו של גוטמן היה רך, ועיקרו - מבחינתנו - היה המתח באשר למשימתו של הבחור המוזר. נחום מספר שם בגוף ראשון, כיצד חמק ממחנה המגורשים בפתח תקווה (כדי להימנע מגיוס לצבא הטורקי), הגיע ברגל לתל אביב הריקה, ופגש בבחור שהיתה לו משימה סודית לאתר תיק כסף, למען התושבים הגולים.
וכך מתחיל סיפורו: "באותם הימים היתה תל אביב שכונה קטנה, בת כמה עשרות בתים בלבד. כאשר התחיל הצבא הבריטי להתקדם ממצרים לעבר ארץ ישראל, ציווה מפקד הצבא הטורקי על תושבי תל אביב ויפו לנדוד לפנים הארץ. בין השאר העמיסה גם משפחתנו כמה חפצים על עגלה, ונדדנו לפתח תקווה. פתח תקווה ופרווריה היו מלאים מהגרים שלא מצאו להם מקום לגור בו. משפחות רבות בנו להן סוכות מענפי איקליפטוס והתיישבו בהן. בין השאר, גם משפחתנו".
מדובר על שלהי מלחמת העולם הראשונה. יהודי הארץ נדרשו לקבל על עצמם אזרחות טורקית (והצעירים שעשו זאת נדרשו להתגייס לצבא הטורקי), או לעזוב את הארץ. משטר הקפיטולציות, שאיפשר ליהודים, אזרחי מדינות אחרות, לחיות בפלשתינה תחת חסות הקונסולים, נציגי המדינות הללו, בוטל. יהודים לא מעטים עזבו את הארץ. אחרים (דוגמת דוד בן־גוריון, יצחק בן־צבי או מאיר דיזנגוף) התעתמנו. והיו גם אלפים שלא התעתמנו ולא עזבו, וחיו בחשש.
הבריטים כבר הקישו על שערי הארץ מן הים ומן היבשה. ביבשה - מכיוון סיני, ובים - באמצעות ספינות שהפציצו את אזור החוף. הטורקים, תחת פיקודו של מושל המחוז, ג'מאל פאשה, לא יכלו להגן על תושבי החוף, וכך פונתה עזה, על 40 אלף תושביה, לאחר הפצצה בריטית. בפברואר 1917 הפציצו ספינות בריטיות את יפו ואת תל אביב, השכונה היהודית הקטנה בת שמונה השנים. נפגעו בית החרושת למתכת וגנר, שכונת נווה צדק וראינוע "עדן", ראש וראשון לבתי הראינוע בארץ ישראל. תגובת הטורקים היתה ההחלטה לפנות את תושבי האזור אל פנים הארץ.
לפני 100 שנה, ב־28 במארס 1917, הוציא ג'מאל פאשה צו שבו נקראו תושבי יפו, כולל תל אביב והמושבות הסמוכות, לפנות את בתיהם. ההסבר הטורקי היה שהדבר נעשה למען הגנת התושבים. פרנסי היישוב הבינו כי מדובר בחשש טורקי פן יחברו היהודים לבריטים. הביקורת על הצו, בעיקר מן העולם, גרמה לשינויו המהיר, ושבוע אחר כך, בערב חג הפסח, נקראו מנהיגי יפו (הצו התייחס גם לערביי יפו, אך הוא לא נאכף כשזה נגע אליהם, ורבים מהם חזרו בכל ערב לבתיהם) ואחריהם מנהיגי תל אביב אל לשכתו של ג'מאל פאשה, לקבל ממנו את הצו החדש ואת ההסבר.
בספרו, "עם תל־אביב בגולה", סיפר ראש ועד השכונה, דיזנגוף, על הפגישה הזו, וכך ציטט את המושל: "אתם הלא יודעים ומבינים שלטורקיה אין צי, והממשלות בעלות בריתנו אינן יכולות לשלוח הנה את אניות המלחמה שלהן, כי בים התיכון מסתובב צי אדיר של מעצמות ההסכמה, ואניותיהן יכולות להגיע בכל רגע, לתקוף את ערי החוף ולמחות אותן, על יושביהן, מעל פני האדמה. לכן הננו מוכרחים להוציא מתוכן את יושביהן, ולהצילם לחיים. כך מתנהלת היום המלחמה המודרנית".
לחץ בינלאומי
חלק מן היהודים, תושבי יפו (ותל אביב בכלל זה), בעיקר בעלי האמצעים שבהם, עזבו את העיר עוד לפני פרסום הצו. מספר המפונים אינו ברור עד היום, והוא נע בין 5,000 ל־10,000. על פי בקשתו של דיזנגוף, הגיעו עגלות מיישובים אחרים בארץ, ותושבי תל אביב עברו לפתח תקווה, לכפר סבא, למושבות הגליל, לטבריה ולצפת. לירושלים היה אסור להם לעבור, אך חלקם התעלמו מן האיסור. בתל אביב נותרו 12 צעירים, אשר שמרו עליה חודשים ארוכים, עד לשובם של התושבים.
הקליטה ביישובים היהודיים במרכז ובצפון היתה יפה ומרגשת בתחילתה, ומרירה מאוחר יותר. המפונים היקשו על התושבים, "ועד המהגרים" לא היה יכול לספק למפונים מוצרים מספיקים או כסף. המחלות והמחסור הביאו למותם של כ־25 מפונים מדי שבוע, ובסך הכל נפטרו יותר מ־900 איש מכולירה וממחלות אחרות. החשש הגדול היה פן מזימתם האמיתית של הטורקים היא לעשות ביהודי פלשתינה מה שעשו בארמנים שנתיים קודם לכן. חשש זה בא לידי ביטוי בעיתונות היהודית באירופה ובארה"ב. הם תיארו מצב של חורבן היישוב היהודי בארץ, והתעמרות של חיילים טורקים ביהודים. הנשיא ווילסון פנה לממשלת שבדיה הניטרלית בבקשה שתתערב מול הטורקים ותקרא להם להפסיק את ההתעללות ביהודים. יהודי בריטניה פנו להולנד ולדנמרק, שהיו, גם הן, ניטרליות במלחמת העולם הראשונה, וגם הן פנו לטורקים בדרישה שלא לפגוע ביהודים. הרייכסטאג הגרמני דן בנושא, ודרש מהטורקים שלא להתעמר ביהודים.
חודשיים לאחר הוצאת הצו, כינס ג'מאל פאשה את ראשי היישוב, והתלונן על התקשורת הבינלאומית, המגזימה באשר למתרחש בארץ, הזכיר להם שטורקיה קיבלה בזרועות פתוחות את גולי ספרד 420 שנה קודם לכן, וכי תמיד התייחס ליהודים בכבוד. בסוף הפגישה ביקש מהם לכתוב לעיתונות היהודית את האמת על המצב. דיזנגוף סירב, ואמר שכולם יבינו כי הדברים נכתבו תחת לחץ.
לקראת תום המלחמה חזרו התל־אביבים לבתיהם, ומצאו כי הבתים נותרו על עומדם, וכי רוב הרכוש נשמר גם הוא. כמה יהודים נעקרו מבתיהם איננו יודעים. האם מצבם היה סביר, כפי שמרמז גוטמן, או איום ונורא כפי שמתאר יוסף חיים ברנר? האם הטורקים אכן התכוונו לפגוע בהם פיזית כפי שפגעו בארמנים או שמלכתחילה ביקשו להצילם מן ההפצצות הבריטיות? כל זה נותר כתעלומה. העלייה השלישית והעלייה הרביעית הפכו את השכונה לעיר ואם, וסיפור הפינוי כמעט שנשכח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו