לקראת סוף החודש הזה, יציינו מצרים וישראל 38 שנים להסכם השלום ביניהן. ישראל מתייחסת לאירוע כהסכם בין שתי המדינות ואילו מצרים מדברת על הסכם במסגרת מתכונת קמפ דיוויד, ולא בכדי - בקמפ דיוויד יש את המרכיב הפלשתיני, שבעיני מצרים היה ונותר חלק בלתי נפרד מהשלום. לכן, ראינו איך במשך עשורים הנשיא מוברק נמנע מכל נרמול עם ישראל, בגלל שהסוגיה הפלשתינית לא נפתרה.
38 שנים לאחר החתימה ההיסטורית ודבריו של ראש הממשלה המנוח מנחם בגין, "לא עוד שפיכות דמים", מה נשאר מההסכם הזה? ראשית, המסגרת נשמרה למרות טלטולים שעברו על המזרח התיכון ומצרים בפרט. שמירה על מסגרת ההסכם חשובה מתוקף העובדה שהסכם השלום הוא אינטרס הדדי, לשתי המדינות. אבל מה מעבר לזה?
נתחיל בדברים התורמים לחיזוק הקשר ההדדי: היחסים בין הצבאות והמודיעין פורחים כמו שלא ראינו עד כה, וקיים קשר טלפוני ישיר בין שני מנהיגי המדינות. בנוסף, הסכם ה-QIZ - ההסכם המשולש בין מצרים ישראל וארה״ב, נותר על כנו. אך מה עוד מעבר לדברים הנ"ל? אני מתקשה למצוא.
לעומת הצדדים החיוביים שנבעו מההסכם, המאזן הלא חיובי גדול יותר: קודם אציין כי איני רואה פתרון באופק. הוכחה לכך היא כי אין שגרירות זה שש שנים מאז ההתקפה על השגרירות הישראלית במצרים, בספטמבר 2011. ביקורי אישים נפסקו מאז, תיירות יש בקושי, וקשרי חקלאות ותרבות נהפכו לנחלת העבר.
זאת ועוד, הגזרה של מובארק לא לאפשר לסגל השגרירות הישראלית בקהיר למלא את תפקידו הדיפלומטי על ידי פגישות ופעילויות בשטח, עדיין קיימת, על אף השינויים שהתרחשו במצרים. לעומת זאת, השגרירות המצרית בארץ נהנית מחופש פעולה ללא הגבלה. לזה קוראים חוסר סימטריה או אם תרצו חוסר הדדיות. לישראל כנראה המצב הזה לא מפריע. אחד מבכירי מערכת הביטחון שהתראיין לקראת סיום תפקידו, לא השאיר ספק כי היחסים הביטחוניים בין שתי המדינות חשובות הרבה יותר מנורמליזציה.
אני חולק על כך, משום שהכישלון שלנו למצוא מסילות אל ליבם של הרבה מצרים, כמו הכישלון בחיזוי הפלת משטר מובארק, ויצירת מנופי השפעה למקרה משבר, נעוצים בהיעדר יצירת אינטרסים בתחומים רבים. הקשרים הביטחוניים לא עמדו לנו כאשר משטר מובארק נפל. הגנרלים ואנשי הפוליטיקה המהוללים שלנו לא הצליחו ליצור קשר טלפוני עם מנהיגה הזמני של מצרים, מרשל טנטאווי, בשעה שההמון תוקף את שגרירותנו ואנשינו היו בסכנה מוחשית.
הגיעה השעה לרוויזיה בגישה שלנו. לא עוד להסס להעלות נושאים החשובים לנו במסגרת היחסים הבילטרליים, זאת, במטרה כדי לבסס את השלום שאנו מציינים עכשיו. ומילים אחרונות למקבלי ההחלטות אצלנו: גם אחרי 38 שנים, הסכם השלום הוא חשוב למצרים לא פחות מאשר שהוא חשוב לישראל.
הכותב הוא יצחק (אייזיק) לבנון, לשעבר שגריר ישראל במצרים.
