מה הרלוונטיות של אופרה במאה ה־21? מקובל לומר שמדובר בבילוי מבוגר, אפילו מאוד, משום ששלוש שעות פלוס של ישיבה דוממת באולם, יפה ונוח ככל שיהיה, דורשות מבני דור ה־X, ה־Y וה־Z תעצומות נפש וסבלנות, שנהוג לחשוב שאין להם. אבל ההפקה החדשה של "פאוסט" באופרה הישראלית מאתגרת את התפיסה הזאת.
ההפקה הזאת עושה את הלא־ייאמן: יצירה שעלתה על הבמה ב־1859 מצליחה לגשר על פני יותר מ־150 שנה ולהיות רעננה, מרגשת ועכשווית כאילו נכתבה אתמול. האופרה אולי ארוכה מעט לקצב החיים הנוכחי, אבל נוגעת בנושאים החשובים: חיים, מוות, טוב, רע, חמדנות, אמונה, משבר הגיל, שוביניזם ובעיקר האהבה, שבניגוד לצורת ההצגה הקלאסית שלה כאומניפוטנטית ודטרמיניסטית, שסופה דרמטי - ניצחון או כליה - כאן היא מוצגת בחולשתה, ומעוררת שאלות ותהיות רבות. וזה תמיד מעניין.
אבל מעבר לטקסט ולמוסיקה (הלִברית מבוסס על גתה והמוסיקה של שארל גונו), שנשמרו במתכונתם המוכרת, העיבוד החזותי הנוכחי של פאוסט הוא־הוא מה שהופך אותה למופע כל כך מפעים, עוצר נשימה ממש. תשכחו מהדימוי העבש של שני זמרים עבי בשר, שעומדים ללא תנועה בצד הבמה וצורחים במלוא גרונם. ה"פאוסט" הזה נראה מופע אולטרה־מודרני: הסט, הדינמיות, התנועה, עשרות השחקנים והזמרים, הכוריאוגרפיה - הכל נראה כל כך חדש, כאילו הרגע יצא מהניילונים. התפאורה האבסטרקטית עמוסה בסימבוליקה ומתבססת על אלמנט עוצמתי אדיר: גלגל עצום מימדים, שתופס את מרכז הבמה, מסתובב 360 מעלות סביב צירו ועולה ב־90 מעלות לגובה. כשהמסך עלה בהופעה שבה נכחתי, היה אפשר ממש לשמוע את אנחת ההפתעה מהקהל. בעגת ימינו קוראים לזה אפקט הוואו.
הבמה כל הזמן בתנועה. הזמרים, השחקנים והרקדנים אינם עוצרים לרגע. הם הולכים וזוחלים, מטפסים וקופצים ורוקדים כל הזמן, חלק מהזמן גם בעירום. הם יוצרים תמונות בעלות ערך אסתטי בזכות עצמן, שנחרתות היטב בזיכרון. משחק האורות משתלב היטב עם הצבעוניות של התלבושות, וההרמוניה הוויזואלית של כל האלמנטים אינה נופלת מההרמוניה המוסיקלית. על ההישג הנדיר הזה צריך להודות לאיש אחד: סטפנו פודה, שנשא בעול כל התפקידים: הוא הבמאי, מעצב התפאורה, מעצב התלבושות והכוריאוגרף. אין הרבה הזדמנויות לאדם להגשים בצורה כל כך שלמה את חזונו - והפעם זה הצליח מעל המשוער.
נחזור לשאלת הפתיחה: למה זה רלוונטי לימינו? התשובה, כמובן, מורכבת. האופרה, אולי יותר מכל צורה אחרת של מופע בימתי, פועלת בעוצמה רבה על כל החושים ומעניקה חוויה רב־שכבתית ייחודית. בד בבד, היא מפתחת דיון במספר גדול של סוגיות קיומיות, כמו זה שמועלה כאן, דיון שמעורר מחשבה ומגרה את הדמיון. זו אמנות גבוהה אבל נגישה. סימבולית אך לא אבסטרקטית מדי. הפקה כמו זו הנוכחית של "פאוסט" יכולה לדבר גם לקהל הצעיר. את האסתטיקה שלה אפשר לראות, במאמץ קטן, כקרובה רחוקה של משפחת משחקי המחשב; היא מגשרת על הזרות שבה יתייחסו הדורות הנוכחיים לאופרה קלאסית, שאין בה דבר מעולם מושגיהם. הפקה כזו היא בדיוק מה שמאפשר חיבור אינטואיטיבי לאמנות משובחת. כן ירבו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו