שטחים מתים

בירושלים מחללים בקביעות את בית העלמין בהר הזיתים, והעיתונאים דוממים • אבל כשמשחיתים מצבות במיזורי, פתאום הם מזדעזעים • ככה זה כשהתקשורת נואשת להוכיח שבעידן טראמפ האנטישמיות גברה 

כולנו נגיע לשם. אל הבניינים העצומים והחדשים, בלי מעלית, בעיר שקטה עם תאורת רחוב לבנה. אולי נמות שם משעמום אבל לא תהיה לנו ברירה, מאוזנים לפרק זמן בלתי ידוע מתחת לאבן, מרפקים משולבים על חזה כממתינים. כולנו נהיה מוקפים אדמה. הגוף שלנו יהפוך לכלום ואחר כך לעוד פחות מזה, ועדיין יתפוס שני מטרים אורך וחצי מטר רוחב, שזה יותר מהמקום שתפסנו כשהיינו בחיים ועמדנו על הרגליים. 

הייתי בהלוויה של קרוב משפחה, בן הארץ הזאת, שנפטר בגיל 95 אחרי שהיו לו חיים מצוינים, ממש מצוינים. הוא היה בריא כמעט עד יומו האחרון, וזכה לאהוב, והקים משפחה, ולחם וחלם, ובכל זאת כולם בכו. כי אבד אדם מהארץ. 

שמתי לב לאופן המכובד והעדין שבו אנחנו מתייחסים למתים. כלל התרבות האנושית, עם הפרחים וההליכה האיטית אחר הגופה, ובפרט היהודית, עם בקשת הסליחה הפומבית מהמת על כך שאולי נפל רבב בטיפול בגופתו. לנוכח גל השחתות הקברים בבתי עלמין יהודיים בארה"ב, עוד יותר מזדהרת הרגישות שלנו אל הדבר הזה, אבן על אדמה ומתחתיה שארית אדם.

 

אותי תקברו בקומות

ב"מוות לסירוגין" מעמיד סאראמאגו את המוות כאחד מאדני החיים. גברת מוות יוצאת לשביתה והמדינה משתגעת: אלפי גוססים, שפתיל חייהם דולק אף שהיה צריך לכבות, מצטופפים בבתי האבות הסיעודיים ובבתי החולים, עד שהמשפחות האומללות מתחילות במבצעים חשאיים של הברחתם אל המדינות השכנות, שם המוות עוד עובדת, ושם יוכלו למות בשלווה. בהחזרתם לקבורה במדינת האם מעורבות הממשלה והמאפיה. 

משחר ההיסטוריה נהג האדם לקבור את מתיו. להטמינם באדמה כמחווה אחרונה, שלא יופקרו לחיות השדה, שלא יראו אוהביהם בנבלתם, שלא תתרגל העין למראה הקץ. אבל עם כל הכבוד לכבוד המת, אפשר לבזבז פחות מקום. בין קבורת השמיים של הטיבטים, שבאופן מסורתי מותירים את מתיהם למאכל עופות השמיים, לבין קבורת השדה הבזבזנית שהיתה נהוגה עד היום בישראל, יש דרגות ביניים. אותי תקברו בקומות. אין לי עניין לתפוס שטח שיכול לשמש אנשים חיים. 

אפשר גם לחזור ל"קבורה שנייה" שהיתה נהוגה בימי קדם: הנחת הגופה למשך שנה ואז ליקוט העצמות, קיפולן כאוריגמי ואיסופן לתוך קבר משפחתי (משם הביטוי "נאסף אל אבותיו"), באופן שאמנם מעורר רתיעה פסיכולוגית אבל חוסך שטח. אני רוצה לראות את זה שיצליח לקבור אותי פעמיים. 

 

תעודת כבוד (המת)

בינתיים בארה"ב, גל אנטישמיות. בבית הקברות היהודי בפילדלפיה נותצו עשרות מצבות. מנוחתם של 200 מתים בסנט לואיס, מיזורי, הופרעה על ידי ונדלים עוקרי קברים. ברוצ'סטר שבניו יורק נמצאו מצבות יהודים תלושות והפוכות. בוורוויק, גם כן בניו יורק, רוססו צלבי קרס וכתובות נאצה בכניסה לבית העלמין. גם בברוקלין הושחתו קברים. 

מה מצאו החוליגנים דווקא בריבועי השיִש האלו? אם הם רוצים להטיל אימה, שיניחו סכין בפתח גן ילדים יהודי. אם הם רוצים לפגוע בחיי היומיום, שיחתכו את צמיגי המכוניות באזור יהודי מסוים. אם הם רוצים להזיק, שישחיתו בית ספר יהודי. וסליחה אם סיפקתי פה רעיונות. למה הם נדבקים לאבנים? 

התשובה הראשונה טכנית. קל לפגוע בשיש. אל"ף, ליהודים יש נטייה להתקבץ. קברי היהודים מרוכזים במקום אחד, מסומנים בסמל אחיד כך שאין מקום לטעויות. בי"ת, הרעים תמיד מחפשים את מי שלא יכול להגן על עצמו: מתים לא יכולים להגן על עצמם. לא בצורה גלויה, בכל מקרה. הוונדלים חכמים על חלשים, והמצבה לא תחזיר מכות. וגימ"ל, הסיכוי להיתפס הוא מזערי: בבתי הקברות אין שמירה. 

אבל כל אלה לא מספקים. נימוקים רציונליים לא מחליקים במערכת שעובדת על שנאה לא רציונלית. אנטישמים פוגעים בקברים כי זה פוגע בנו. אנחנו זקוקים לקשר עם העבר שלנו, והמצבות הן העבר שלנו. אבן מנותצת שעליה מגן דוד ואותיות בעברית מחרידה אותנו כי היא חלק מסיפור שלם. ויכול להיות שאנחנו צריכים לדרג את הפגיעות שלנו, לא לשים יד על הפה בבהלה כשמצבה נשרטת. אבל ברור ששם, בין ברושים ואבן שטופה, אנחנו חשופים יותר רגשית.

הרס בתי הקברות באמריקה קיבל פה תשומת לב עיתונאית נכבדת. מפתיע. הרי במשך שנים, בבית העלמין בהר הזיתים, נעקרות מצבות על בסיס קבוע - לאחרונה נותץ במכות גרזן ציון קבר של אחד מסביי הגדולים - ואי אפשר למצוא לזה זכר בדיווחים. בירושלים מחללים בקביעות את בית העלמין העתיק והייחודי והעיתונות דוממת, אבל כשמפריעים למתי ניו יורק יש פה רעש. 

לשוכני העפר בהר הזיתים אין רייטינג כמו לאלה שבמיזורי, כי במיזורי הבונוס הוא טראמפ. הנימוק המוטה שטראמפ עורר אנטישמים רדומים הופך את מיזורי לאייטם. התקשורת כאן ובארה"ב מבליטה את אירועי השנאה, כי הם משרתים את ההנחה שעידן טראמפ מזכיר תקופות אפלות. 

הרמתי טלפון לחבר יהודי באילינוי. כל הזמן פחדנו שזה יגיע, אמר לי, וגם קצת חיכינו לזה, חיפשנו סימנים. עכשיו יש הוכחה שלא חיינו בשיגעון, שבאמת שונאים אותנו, אז גם העיתונות היהודית בחגיגות. 

מכיוון שהוא אדם חכם, שאלתי אותו למה גלוחי הראש מעדיפים לריב עם סלעים מסותתים, מה פשר הפגיעה דווקא בסמל הזה. הוא ענה שההתנהלות הכי עמוקה של אדם במקום מסוים היא לקבור את יקיריו. אברהם אבינו ננטע בארץ רק כשהיתה לו חלקת קבר, ובה הניח את אשתו. במקום שבו יש בית קברות יהודי - יש יהודים שמתכוונים להישאר. זה מה שמעצבן את החוליגנים: שהיהודים שם כדי להישאר.

האנטישמים העלובים, מטרידי המתים, לא רוצים לפגוע במוֹישֶה ספציפי אלא במושג "יהודי". יהודי חי את אבותיו וחי עם אבותיו, וההמשכיות הבין־דורית מתבטאת בשמירה על מקומות הקבורה. אפשר ללגלג על מאבקי אתרא קדישא נגד סלילת כבישים במקומות שבהם יש חשד לעצמות יהודים מימי טיכו, אבל זה חתיכת שיעור בקפסולת זמן ובמשפחה מורחבת שהיא עַם. תעודת כבוד. כשלא מניחים להולכים, אני יודעת שלא יניחו גם לי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו