שיחות חשאיות בין האמריקנים, ישראל והפלשתינים ב־2013 יצרו תחושה של התקרבות להסכם של ממש בין הצדדים • הפיכתן לגלויות, בראשותו של ג'ון קרי, הובילו לכישלונן • על יתרונות מו"מ מתחת לרדאר
במאמר ארוך ומפורט, שפורסם בשבוע שעבר ב"אמריקן אינטרסט", חושף לראשונה מייק הרצוג ערוץ חשאי אמריקני־ישראלי־פלשתיני, שהתקיים במשך יותר משנתיים, בעת שקדמה לתשעת החודשים האומללים של שיחות קרי מ־2013. בערוץ זה השתתפו נציגים רשמיים ולא רשמיים של הצדדים. ביניהם: יצחק מולכו, נציגו הקבוע של ראש הממשלה בנימין נתניהו לשיחות המדיניות, ומייק עצמו, חוסיין אל־אגא, מקורבו של יו"ר הרש"פ, מחמוד עבאס, ודניס רוס, שהיה, בעבר, השליח האמריקני לכל ערוצי השלום בין ישראל למדינות ערב. השיחות לא הולידו נייר, אך תחושת המחבר היא שהיתה בהן התקרבות רבה, שהוחמצה עם מעבר התהליך לגלוי, בניצוח מזכיר המדינה.
הרצוג מספר על ערוץ פעיל מאוד, שנתניהו היה מעורב בפרטיו והשקיע בו זמן רב (עבאס העדיף לא להיכנס לפרטים). הפלשתינים לא התנגדו לדרישת ישראל לפירוזה של המדינה הפלשתינית, והסכימו לנוכחות של צבא ישראלי על הירדן לחמש שנים, ולהחלפתו, לאחר מכן, בכוח רב־לאומי. נתניהו רצה שצה"ל יישב על הירדן ללא הגבלת זמן.
בנושא הפליטים הסכים הצד הישראלי לכניסתם של פלשתינים יחידים, במסגרת הומניטרית. סלע המחלוקת הירושלמי היה גם כאן גורם שהצדדים התקשו להתגבר עליו: האמריקנים הציעו הכרה פלשתינית בישראל כמדינה יהודית מול הכרה ישראלית במזרח ירושלים כבירת המדינה הפלשתינית. הצד הישראלי הציע להשאיר את המצב בירושלים ללא הכרעה בשלב זה.
קרי עמד על כך שהמו"מ יעבור לשלב גלוי. חלק מן הנושאים והנותנים בערוץ החשאי, ובכללם הרצוג עצמו, שולבו במו"מ הגלוי, שנוהל על ידי ציפי לבני. מעתה התנהל חלק גדול מהמו"מ בין נציגי ארה"ב לישראל, וכך נוצרה בעיה קשה: הפלשתינים לא ידעו אם ההצעות המוצגות להם על ידי האמריקנים הן הצעות ישראליות או אמריקניות. הגישה שישראל העדיפה - סיכום מוקדם עם האמריקנים והצגת עמדה אמריקנית רק לאחר הידברות שכזו - הכשילה את שיחות קמפ דיוויד בשנת 2000, וחזרה והכשילה את שיחות קרי שהסתיימו באביב 2014.
ב־17 במארס 2014 ביקר עבאס בוושינגטון ונפגש עם הנשיא לשעבר ברק אובאמה, והוצעו לו - על פי דבריו של הרצוג - הצעות שלא תואמו מראש עם ישראל: בירה פלשתינית במזרח ירושלים וחילופי שטחים שווים בגודלם על בסיס גבול 1967. כל זה מול ויתורים מקבילים לישראל. הוא התבקש להשיב עד 25 באותו חודש, אך נמנע מלעשות זאת. לדעתו של הכותב, עבאס ציפה מאובאמה לשכנע את נתניהו לוויתורים שאיתם יוכל לעמוד בפני דעת הקהל הפלשתינית, אך זה לא קרה. כאשר ישראל התעכבה בשחרור הקבוצה הרביעית של האסירים הפלשתינים הביטחוניים, אמר עבאס למקורביו: אם ארה"ב אינה יכולה להבטיח כי ישראל תמלא את מחויבותה ותשחרר את האסירים, כיצד תוכל לשכנע את נתניהו להסכים לבירה פלשתינית במזרח ירושלים?
המתח המדיני בסוף אותו חודש מארס הגיע לשיאו. הפלשתינים איימו כי יפנו לערוצים הדיפלומטיים הבינלאומיים אם ישראל לא תשחרר את האסירים שהובטחו, ובישראל היה עימות פנים־קואליציוני בהקשר זה. עבאס לא היה מוכן להעניק ארכה לשחרור הקבוצה הרביעית.
ב־29 במארס ביקש קרי להיפגש עימו ברמאללה, אך הוא הודיע כי הוא עייף מאוד, והלך לישון... למחרת חתם על בקשת הצטרפות פלשתינית ל־15 ארגונים של האו"ם, ואותת בכך כי לא יסכים להארכת מועד סיום המו"מ בתשעה חודשים נוספים כפי שביקשו האמריקנים. ישראל ראתה בפנייה הפלשתינית התנערות מן המו"מ; הערוץ הגלוי נסגר, והערוץ החשאי לא חודש.
בלי תנאים מוקדמים
בניתוח שהוא עושה, קובע הרצוג כי קרי לא הבין את הפסיכולוגיה של שני הצדדים ואת הניואנסים של היחסים ביניהם, וניסה לדחוף אותם לפתרונות שהיו מעבר ליכולת הוויתור שלהם.
נתניהו מבין היטב, לדעתו, את הסכנה שבקיומה של מדינה דו־לאומית, אך הפוליטיקה הפנימית מונעת ממנו את היכולת להגיע לרגע הוויתור ההיסטורי, ולעשות את המעשה שהוא עצמו מאמין בהכרחיותו, ואילו עבאס אינו מפסיק להתלבט בין קיומו של מו"מ עם ישראל, פיוס עם חמאס ומהלך דיפלומטי בינלאומי אשר יכפה, בסופו של דבר, על ישראל, לשנות את מדיניותה כלפי הסכסוך עם הפלשתינים.
כיוון שלדעת הרצוג אין המנהיגים הנוכחיים מסוגלים לגשר על הפערים הקיימים ביניהם, על ישראל לחבור לשותפים אזוריים ולהסכים איתם על צעדים חד־צדדיים, כמו הקפאת הבנייה מחוץ לגושי ההתנחלות הגדולים.
תיאורו של הרצוג מעניין, ופותח צוהר לאירוע מדיני חשוב שלא נחשף עד כה לציבור. מסקנותיו אינן מספקות. ברור לי שהמסקנה הטכנית המתבקשת מדבריו, ובצדק, היא שאם מדובר עכשיו בחידוש המו"מ, עדיף שהדבר ייעשה מתחת לרדאר, בשיחות חשאיות שיחסכו את הצורך של שני הצדדים לעמוד על תנאים מוקדמים וייצאו בהכרזות פרובוקטיביות.
אסור שהשיחות בחסות הנשיא דונלד טראמפ, הנשיא עבאס וראש הממשלה נתניהו יהיו חזרה על שיחות קרי הכושלות. אם המטרה תהיה הגעה להסכם קבע עכשיו, כישלונן מובטח. הפיצול בין הגדה המערבית ורצועת עזה, והקווים האדומים של נתניהו, אינם מאפשרים עכשיו להגיע לפתרון מלא ולמימושו.
מה שניתן, ככל הנראה, לעשות במצב הפוליטי הנוכחי הוא לפתוח מייד ערוץ חשאי שיפעל במהלך חודשים מעטים לקראת הקמתה של מדינה פלשתינית בגבולות זמניים.
בד בבד - לייצר חזון באשר להסדר הקבע, שיוצג על ידי ארה"ב, או על ידי הקוורטט, בלי שהצדדים ידחוהו ובלי שיאמצוהו. מדינות ערב יתבקשו להיות חלק מן התהליך ולהציע צעדים משמעותיים מצידן, עוד לפני מימוש הסדר הקבע. עם הקמת המדינה הפלשתינית יחל מו"מ בין ממשלתה לבין ממשלת ישראל על כל נושאי הקבע. המו"מ יימשך שנים אחדות כמוסכם מראש, ובמהלכן תמשיך האחריות הביטחונית לשטח שממערב לירדן להיות בידי ישראל.
הסכם קבע שכזה, כאשר מדינה פלשתינית מפורזת מוקמת בשלב הראשון, ואילו הנושאים השונים נדונים בהמשך השנים, הוא אולי האופציה היחידה שניתן לממשה בעתיד הקרוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו