שלי יחימוביץ', פרלמנטרית חרוצה, בעלת מחויבות גבוהה במיוחד לנושאים החברתיים, הגיעה, כנראה, למסקנה שסיכוייה להיות מספר אחת במפלגת העבודה אינם גדולים במיוחד. איתן כבל, ח"כ ותיק, יעיל וערכי, הגיע, כנראה, למסקנה שאם איננו מגיע לראש הפירמידה במפלגת העבודה - אין לו עניין להמשיך בעבודה הפרלמנטרית האפורה משהו.
שניהם הגיעו, ככל הנראה, להסכם שאין בו פגם חוקי או מוסרי: כבל יעניק ליחימוביץ' פלטפורמה שבאמצעותה תוכל להתמודד על ראשות ההסתדרות (וזאת תוך שימוש בסיעה שהקים, בשעתו, כאשר רץ בעצמו לתפקיד זה) ויחימוביץ' תתמוך במועמדותו לראשות מפלגתה. מה שקרה כאן הוא ששניהם נשבעו בנקיטת חפץ כי אין ביניהם הסכם, ועכשיו הסתבר כי יש ביניהם הסכמה המשיקה להסכם.
זה חבל משום ששניהם רחוקים מלהיות אחרוני הח"כים. הם נתפסים כאכפתניקים, מסורים וחרוצים, ועכשיו מסתבר כי גם בהם נפלה שלהבת. שהרי אילו היו מודים ברבים כי הגיעו להסכמה, אפשר היה לומר שזה קצת ציני ולהראות קטעים מן העבר שבהם הקשר בין השניים היה לוהט פחות, ואף על פי כן היה הדבר במתחם הסבירות הפוליטית. מובן שהרצוג לא היה שמח על כך, וכמוהו גם יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן, אבל המחיר הציבורי שהשניים היו משלמים לא היה גבוה. כיוון שהכחישו בנחרצות, נוצר מצב מביך עבורם. כמו בהרבה פרשיות אחרות: ההסתרה או ההכחשה חמורות הרבה יותר מן האירוע עצמו.
אבי, עליו השלום, סיפר לי כי כאשר היה שב הביתה לאחר קבלת ציוני מבחן כלשהו, נהג לומר להוריו שכל הכיתה נכשלה. הם כבר הבינו כי הבן היחיד שלהם לא קצר הצלחה גדולה... אבל לא. לא כל הכיתה נכשלה. לא כל הפוליטיקאים עושים הסכמים כאלה ביניהם. לא כל הפוליטיקאים רצים לתפקידים שאין להם שום עניין בהם, במוסדות שאין הם מייחסים להם שום חשיבות, רק כדי להשיג הישג במקום אחר.
ועוד דבר: לא כל הפוליטיקאים ולא כל הגברים מדברים בסגנון "חדר המלתחה" של טראמפ, גם כאשר הם נמצאים בחברה אינטימית של מי שנדמים להיות ידידיהם. יש אנשים רבים הנזהרים בדיבוריהם גם כאשר הם מפזמים לעצמם במקלחת, לא משום שהם חוששים שמישהו מקליט אותם, אלא משום שסיגלו לעצמם סגנון של בני תרבות. זה נכון במיוחד לגבי פוליטיקאים המתיימרים להנהיג אנשים אחרים ולהיות להם למופת ולמורי דרך. הלשון המשוחררת הזו, שהתגלתה בהקלטה, אינה עילה לפלילים, כמובן, ומי שמשתמש בה יסתתר תמיד מאחורי ההסבר של מי שנתפס בקלקלתו: "כולם מדברים כך ורק אותי תפסו", ואולי גם יתנצל בפני כל מי שנפגע, גם אם לא היתה לו כוונה לפגוע באיש. אבל ההסברים וההתנצלויות הללו לעולם יהיו חלולים. על שפת הביבים הזאת אין מחילה.
מבחינתי, אני מודה, זהו אירוע מעציב, כי מדובר בשני אנשים ראויים, במחנה הפוליטי שלי, גם אם לא במפלגתי. אין בכך כדי לומר דבר לא על מפלגת העבודה ולא על המחנה כולו, אלא רק עליהם. שניהם יעמדו למבחן הציבור בבחירות פנימיות או הסתדרותיות, והציבור ישפוט.
