לאחר בחירתו של ביל קלינטון לתקופת נשיאות שנייה כתבה טוני מוריסון, הסופרת האפרו־אמריקנית, מאמר שבו הכתירה אותו ל"נשיא השחור הראשון". מוריסון הדגישה את הקירבה שחשה הקהילה האפרו־אמריקנית לקלינטון, הן בשל היותו בן למשפחה חד־הורית מארקנסו החיה במצוקה והן בשל התנהלותו ואורחות חייו.
הסופרת איריס אליה כהן, ברומן "מכתוב", תיארה את אחת מעצרות הבחירות שבהן השתתף מנחם בגין. בעצרת זו שואלת הגיבורה את אחת המשתתפות אם בגין מרוקאי. "אני לא יודעת אם הוא מרוקאי, אבל מה שבטוח זה שהוא לא אשכנזי", היתה התשובה. גם את בגין, שהשבוע מציינים חצי יובל למותו, היו רבים שהעריצו וטענו שהוא בעצם ממוצא מזרחי.
דמותו של בגין עברה שיוך קהילתי שגבר על השיוך הגיאוגרפי של מקום הולדתו. שיוך זה נבע מהיותו זר לאתוס ההגמוני של מפלגת העבודה. בגין לא צעד בעצרות 1 במאי עם דגלים אדומים מתנוססים מאחור. הוא לא התמוגג ומחא כפיים אל מול מעגלי רקדניות יחפות המחוללות לצלילי מנגינות של העלייה השנייה, ולא שר בגעגועים בלחן רוסי על הבנות עם הקוקו והסרפן. הוא העדיף את ההבדלה במוצאי שבת בביתו, שאליו הגיעו אוהדיו מכרם התימנים ושכונת התקווה לשיר יחדיו ניגונים.
בגין לא היה רק מנהיג פוליטי, הוא גם היה מנהיג המרד נגד שלטון האחוס"לים (אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים, לאומים־ציונים) עוד בטרם כינה אותם כך הסוציולוג המנוח ברוך קימרלינג. בגין היה כמוהם, זר לאתוס הציוני הלאומי בגרסתם של בוני הארץ, גם הוא לא השתייך ליפי הבלורית והתואר, שעליהם כתב חיים גורי, והיה חלק מה"פורשים" - אנשי האצ"ל והלח"י. גינוניו המסורתיים, עם הכיפה השחורה הגדולה שחבש כאשר נהג לצטט פסוקים מהמקורות, הרגשנות שבאה לידי ביטוי לא פעם בנאומיו וגינוניו הגלותיים נתפסו כאנטי־תזה לצבר הישראלי החילוני והמחוספס. "ישראל השנייה", שהורכבה ברובה מעדות המזרח, זיהתה את מנחם בגין כחלק ממנה. זיהוי זה הביא לערעור על המאפיין היחיד שזיהה את בגין עם ה"הגמונים" - המוצא האירופי המשותף.
עם היבחרו לראשות הממשלה מיהר בגין לבצע בפועל את המהפכה בציבוריות הישראלית. פרויקט שיקום שכונות הושק בעיירות פיתוח ובשכונות המצוקה. עם הודעתו של הנשיא קציר על פרישתו הודיע בגין כי סיעתו תתמוך רק במועמד בן עדות המזרח לתפקיד הרם. בזכות עמדת רה"מ המנוח הצליח יצחק נבון, שכשל בעבר להשיג את תמיכת מפלגתו במועמדותו, להיבחר לנשיא החמישי. דור חדש של מנהיגים, דוגמת דוד לוי, דוד מגן, מאיר שטרית ומשה קצב, קודם לתפקידי מפתח בכנסת ובממשלה. לאור זאת אין פלא כי במערכת הבחירות ב־1981 נהר האלקטורט המזרחי אל הקלפיות והעניק לבגין את ההישג הפוליטי הגדול ביותר שידע מאז החל להתמודד. בגין האשכנזי היה מבחינת מפא"י "לא משלנו", לא פחות משמזרחים ומסורתיים היו "אחרים" בעבור ראשי תנועת העבודה, ואלו מצאו בית חם אצל בגין במפלגת החירות ולימים בליכוד, תהליך שלו השלכות פוליטיות אז כמו גם היום.
הכותב הוא המשנה לראש מרכז מורשת בגין ודוקטורנט להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל־אביב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו