על שלושה אדנים נשענה תורת הלחימה של חמאס ברצועת עזה: יכולת ירי רקטות לטווחים שונים, נפגעים רבים בקרב אזרחים ולאחר מכן בקרב צה"ל (מורל נמוך) ושימוש נרחב במנהרות תת־קרקעיות. המאמץ הכביר שהשקיע חמאס במשימות אלה אמנם מעיד על הרצון העז להסב אבידות כבדות לישראל, אבל ברור מעל לכל ספק שלא היתה כאן יכולת ממשית להכריע את צה"ל.
בסופו של דבר, שלושת האדנים הללו קרסו בזה אחר זה בצוק איתן, שלובים זה בתוך זה. כיפת ברזל פעלה ללא דופי כמעט, ומיעוט הנפגעים האזרחים נבע לא רק מיירוט הרקטות אלא גם ממשמעת עצמית של האזרחים. העורף הישראלי עמד בגבורה ובאחוות אחים מפעימה. כל ניסיון לדה־מורליזציה על ידי גורמים שונים, כולל בתקשורת, נבלם בעודו באיבו. כאן נכנס אלמנט נוסף, טקטי מיסודו - לוחמה מתוך מנהרות. וגם אם נרחיק לכת, ונאמר שאיש מכל הדרגים המחליטים והמקצועיים לא התייחס כלל וכלל לנושא המנהרות, הרי לימוד הנושא תוך כדי לחימה, השתלבות במערך הלחימה הכולל, הקריס גם את היסוד השלישי בלוחמת חמאס. צה"ל פעל כראוי.
אם כן, על מה המהומה, ואיך ייתכן שנושא טקטי במהותו, באחריות פיקוד דרום, הופך ל"איום אסטרטגי כמעט קיומי"? אני יכול להרגיע את עצמי עם העובדות לאשורן - שהשקט חזר לתושבי הדרום לזמן רב, תשתית חמאס נהרסה באופן טוטאלי כמעט, איום המנהרות אינו אלא עניין שנופח מעל לכל פרופורציה והתמשכות הלחימה נבעה לא רק מהרצון, הבעייתי בפני עצמו, לא לפגוע באזרחים חפים מפשע, חלילה. ובסופו של דבר, הרווח לטווח ארוך הושג על ידי מיקומה של מצרים כאוהב יותר מאשר כאויב.
אבל הדברים המטרידים הם מכיוון אחר לחלוטין. דו"ח מבקר המדינה מצמצם את הפער בין הרצוי לבין המצוי באופן מלאכותי. כלומר, הדו"ח מעלה את הדרישה שמלחמה תהיה מלחמת סימולטורים עם מחשבי־על שאינם טועים, שנלחמים במטרות דמה ולא באויב בשר ודם. כלומר, תחקיריהם של שלוחי המבקר נראים כמו עבודת תואר שני בלוחמה בשטח בנוי נטול אויב, בלי להתייחס לגורמים המשפיעים בזירה שעליהם ממש נזדעקו ספסלי האופוזיציה: בידוד מדיני מסוכן, אסור לירות שלא לצורך, חיי אזרחים קודמים כמעט לחיי חיילים שלנו.
זר לו היה קורא את הדו"ח, היה מקבל רושם שיש איסור חמור בתכלית שאזרח או חייל ייפגע בקרב; שבמלחמה מנצחים את האויב הרע מאה-אפס. השלמות הזו באה כדרישה אולטימטיבית. וכאן טמונה הסכנה. האזרח ידרוש, בצדק, הגנה מפני כדור רובה באותה מידה כמו מפני טיל או פגז. האזרח ידרוש השמדת 100 אלף ראשי קרב
הטמונים במאגרים ובמנהרות בדרום לבנון, מפני שהם מהווים "איום אסטרטגי" על מדינת ישראל. האם שופט בדימוס אמור לפסוק בנושא? האם גם החלטות קבינט, הנקבעות בין השאר על פי השקפת עולם של נבחרי ציבור, תהיינה כפופות להחלטה (בינתיים בדיעבד, לשמחתנו) של דן יחיד?
ענייני נוהל שייכים למבקר, בעוד לוחמה ואסטרטגיה שייכות לצבא הכפוף להחלטות ממשלה. כך לימדונו אבותינו.
