ניצחון במלחמה או הכרעה ברורה של האויב, שיובילו לשלום או לכל הפחות לכמה עשרות שנים של שיגרה נורמלית - זה הדבר שחסר לנו אולי יותר מכל. מאז מלחמת ששת הימים לא טעמנו את טעמו המתוק והאמיתי של ניצחון, לא ראינו אויב מוכרע. מאחר שהמוצר הזה, ניצחון, לא בנמצא, אנחנו כמוכי טירוף, משקיעים אנרגיה ומשאבים רבים בהקמת ועדות חקירה ובהאדרת יכולותיו של מבקר המדינה, שישמשו לנו אגרוף להלקאה העצמית וקרדום לעריפת הראשים המאפשרים לנו להתגבר על התסכול ועל האכזבה.
אנחנו עד כדי כך מוצלחים במינוי ועדות חקירה ובהסתמכות על מבקר המדינה, שלא נשארו כמעט ראשים שמוכנים לקבל אחריות ולממש לנו את פנטזיית הניצחון, ובעוד רגע קט לא נמצא ראשים חדשים מוצלחים שיהיו מוכנים להסתער למעננו. שאגות הקרב הנשמעות בחוצות הערים ובוקעות מהמסכים ומגלי האתר, והשמחה לאיד הפורצת רגע לפני פרסום מסקנות החוקרים והבודקים, מתעתעות בנו. לדאבוננו, לא שמנו לב כי אין ולו מבקר מדינה אחד ולא ועדה אחת בהיסטוריה קצרת הימים של מדינת ישראל שניצחו במלחמה, שהכריעו את האויב. כולם יחד רק הפיחו רוח רעה במפרשיהם של אלה שנבנו על כישלונם של אחרים, ובמקרה הגרוע יותר הוסיפו שמן למדורת אויבינו, שכה נהנים לצפות בנו בעודנו חובטים זה בזה.
שלא יהיה ספק, למרות המכה הקשה שהונחתה על רצועת עזה, צוק איתן הוא לא המבצע שיהיה ראוי ללמד בבתי הספר לפיקוד ומטה בעולם. 51 ימי הלחימה לא מזכירים במאום את ההצלחה במבצע יונתן לשחרור חטופים באנטבה או במבצע אופרה לחיסול הכור אי שם בעיראק. לא היה במבצע אף לא מרכיב אחד מעקרונות המלחמה שמוביל להכרעת האויב, או לכל הפחות להבנה כי ניצחנו. תחבולה, הפתעה, פשטות וגמישות, שאפיינו אותנו לא מזמן, לא היו חלק מלקסיקון המלחמה של המפקדים הבכירים. על יוזמה והתקפיות שמעו כנראה רק במחלקות ובפלוגות הלוחמות; הם אלה שפעלו בשטח והפגינו אומץ לב ורוח לחימה בשדה הקרב. המפקדים הבכירים אולי עידכנו את הקבינט המדיני־ביטחוני, אבל לא הכינו את צה"ל למבצע הנכון.
כדי לתקן את זה לא צריך את שוט ועדת החקירה ולא את דו"ח מבקר מדינה. לזה דרוש מטכ"ל חדש שיודע כי לא יהיה לנו מועד ב', כי בפעם הבאה חייבים לנצח. אנחנו זקוקים למטכ"ל שלא מתנהל על פי פרוטוקולים מוועדות חקירה, כזה שלא מחפש איך לעבור בשלום את המשמרת שלו. ראוי שיהיה לנו מטכ"ל שמפקד על צבא שמוכן להסתער בשטח פתוח ולרדוף במנהרות, ולא מסתפק ביתרון הטכנולוגי וביכולות של חיל האוויר וכיפת ברזל. הסמכות והאחריות לא ישונו. ועדות החקירה ומבקר המדינה לא יכתבו את הפקודות המבצעיות למלחמה הבאה. אלה ייכתבו ויותאמו לאויב הרלוונטי על ידי מטכ"ל שיודע לקבל אחריות, שיודע לנחם ושיודע להנהיג ולפקד.
כדי לגרום לאויבינו להיות אלה החוששים מפרסום דו"ח המבקר, צריכים נבחרי הציבור שלנו, בעיקר אלה השותפים להכרעות הביטחוניות, להכניס את הסכינים השלופות חזרה למגירה ולהוציא ממנה נוהלי עבודה תכליתיים יותר ותוכניות מבצעיות שיביאו לידי ביטוי מצבי סיום לחימה שטובים לנו, אזרחי מדינת ישראל, כאלה שיאפשרו לא רק להתגונן ולהגיב אלא ליזום ולהכריע. נמאס לנו ממבצע חדש בכל שנתיים-שלוש. בחרנו בכם כדי שתקבלו החלטות קשות, לצאת למלחמה, לחתום על הסכמי שלום מעמדה של מנצחים, ובלבד שתדעו להוביל אותנו לעתיד טוב יותר.
עשו את שנדרש כדי לנצח את חמאס ואת חיזבאללה, תשקיעו מחשבה איך להתכונן לדאעש ולאיום האיראני, אל תתעסקו בבחירות של מחר ובמלחמות האגו הפוליטיות הפנימיות, כי זה כבר לא עובד עלינו.
