באחרונה הושלכו כלפי בג"ץ בליסטראות מיניסטריאליות, דברי תפלות ואף שפלות, כהכנה למתקפה רבתי על השופטים, אם יעזו לפסוק שדינו של "חוק ההסדרה" להתבטל. על כן גם הודיעו לבג"ץ בשבוע שעבר, מעל דוכן הכנסת ובשם הממשלה: "באופן הברור ביותר: הסר ידך מן החקיקה".
המתנפלים על בג"ץ טוענים שכל חוק המתקבל בכנסת מבטא, בהגדרה, את "רצון העם". טענת השווא הזאת מועלית כדי להעניק צביון של שליחות כללית ומוסרית להצעות חוק כיתתיות, קיצוניות, רעות, ואפילו כשיש בהן הפרה גסה וחסרת הצדקה של זכויות האדם. אבל החיים קצת יותר מסובכים. הציבור בוחר את הכנסת בבחירות ישירות ויחסיות, ולכן, ביום הבחירות, הכנסת מייצגת את רצון העם. הכנסת מסמיכה ממשלה לנהל את ענייני המדינה, אך ממנגנון הניהול החיוני הזה לא נובע שכל דבר חקיקה שהממשלה יוזמת או מעניקה לו רוב בכנסת מייצג את "רצון העם".
במשטר פרלמנטרי כשלנו הרכב סיעות הקואליציה תלוי בגורמים רבים, חלקם אישיים וגם מקריים. בבחירות האחרונות הציבור בארץ העניק למפלגת השלטון המרכזית, הליכוד, רק רבע מן הקולות, וזו הקימה ממשלה שהסיעה השנייה בגודלה בתוכה קיבלה רק שמונה אחוזים מקולות הבוחרים. במשך שנה תמימה התבטא "רצון העם" ברוב קואליציוני של קול אחד, ולפתע התבטא "רצון העם" בצירוף סיעת ישראל ביתנו לקואליציה. לעומת זאת, אילו צלחו הניסיונות לכלול בממשלה זו גם את סיעת המחנה הציוני, היה "רצון העם", באותה כנסת ממש, מתבטא בחוקים אחדים השונים מאוד מאלה שהכנסת הזו חוקקה מאז כינונה.
גם לו ביטא כל חוק המתקבל ברוב בכנסת את "רצון העם" ראוי היה להתנגד לחוקים פוגעניים. מניסיון רב־שנים, של אחרים ושלנו, למדנו כי רוב בלתי מרוסן נוטה להיות דורסן. לכן, המשטר הראוי לנו הוא רק זה המקיים הגבלות על הרוב המחוקק מפני פגיעה בזכויות המיעוט.
בהקשר זה חשוב להבין את המנגנון הממשי של החקיקה בכנסת ישראל. אישור הצעות חוק בוועדת השרים לחקיקה, אלה שביוזמת הממשלה או נתמכות על ידיה, הוא פרי הסכמות פנימיות בין סיעות הקואליציה. לראיה, בממשלה הנוכחית, מאז נתכוננה במאי 2015, היה רק ערר אחד מצד שר על החלטה של ועדת השרים לחקיקה. מכאן שאישור הצעות החוק בממשלה נעשה בעיקרו בשיטת "חוקק לי - ואחוקק לך". בדרך זו העבודה מתקתקת, אבל המחלוקת מוחלקת. כך, הצעת חוק ביוזמת פלג של סיעה קטנה המייצג, נאמר, שלושה אחוזים מן הבוחרים, יכולה לעבור במליאת הכנסת תחת כותרת ההטעיה "רצון העם".
הסיבה לכך פשוטה: הממשלה שולטת בחקיקה בכנסת בעזרת "המשמעת הקואליציונית". זהו כלי עבודה חיוני, אך הוא יוצר עתה "פירמידת שליטה" פוליטית: אחזקות מיעוט מובילות לרוב בכנסת, לעיתים עקב אדישות בסיעות הקואליציה, לעיתים עקב אינטרסים מפלגתיים, לעיתים עקב חישובים אישיים, לעיתים גם בעזרת איומים. לכך נוסף המתח בין הליכוד לבית היהודי, המזין תחרות המביאה להיגררות המובילה להידרדרות. זאת הגיעה לשיא עם חקיקת "חוק ההסדרה" - מפגן רב־עוצמה של חולשה, חולשת הקואליציה. בעיית המשילות העיקרית של מדינתנו בשנים אלה היא הכניעה החוזרת של מפלגות הקואליציה - ובראשן מפלגת השלטון העיקרית, שבשמה נכלל עדיין שילוש המילים "מפלגה לאומית ליברלית" - לגחמות שוליים.
עבור בני חורין אין תחליף לדמוקרטיה הליברלית, שבה הרוב מושל וזכויות האזרח נשמרות. הוויכוח על אודות הסוגיות הראויות להתערבות בג"ץ הוא חשוב, אך לנוכח ההסתערות על מצודה זו, החיונית לשמירה על זכויות אדם, יש לפעול ביתר שאת להגנה על יכולתו של בג"ץ להגן על הציבור מפני גחמותיהם של המתיימרים לייצג את "רצון העם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו