לנוכח העונש הקל שניתן לחייל אלאור אזריה בגין הריגה, תהיה זו טעות קשה להעניק לו חנינה ולפטור אותו גם מעונש סמלי זה של שנה וחצי מאסר, ותקופה דומה של מאסר על תנאי. אילו קיבל בית הדין הצבאי את גרסתו של החייל, ואילו מצא אותו זכאי, הייתה מתחזקת הדעה כי ישראלים הפוגעים בפלשתינים משוחררים מעונש. כיוון שמדובר באירוע מצולם וברור כל כך – היה בכך לא רק כדי לפגוע באמת, אלא גם להנחית על עצמנו מכה תדמיתית נוספת.
אילו השית בית המשפט עונש מרבי של 20 שנה בגין העבירה שבה הורשע אזריה, היה אולי מקום לשקול את אפשרות החנינה, כדי למנוע מן החייל לבלות שנים ארוכות כל כך מאחורי סורג ובריח (בעיקר אם יביע חרטה משכנעת).
אבל במצב שבו מדובר בעונש קל יחסית, חנינה הופכת את המהלך המשפטי כולו להצגה מיותרת, מאיינת את נימוקיהם הכבדים מאוד של השופטים, ומאששת את הביקורת בעולם (ולא רק מפי אויבינו המושבעים). זאת, משום שלצד האצבע הקלה על ההדק, כשמדובר בפלשתינים, קלה גם ידה של מערכת השיפוט הצבאי בזיכוי חיילים חשודים. אין שום סיבה לשלם מחיר קולקטיבי לאומי למען שחרורו של מי שאשמתו הוכחה, ואשר העבירה שעבר, קשה כל כך.
ההליך המשפטי בבית הדין הצבאי היה מרשים ביותר, ללא משוא פנים וללא פניות. בית הדין פעל במקצועיות, ולא התייחס לקולות הרבים שנשמעו מאז אותו יום מר ונמהר בו הרג אזריה מחבל מנוטרל, מבלי שהורו לו על כך, מבלי שהיה זה תפקידו, ומבלי שיכול היה לשכנע כי חש מאוים ממנו.
גזר הדין שניתן היום שקול וכולל למעשה את החנינה. צעד נוסף, כזה שיחזיר את אלאור מחר הביתה, יהווה טעות קשה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
