פגישתם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושל נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, בשבוע שעבר היתה אירוע דיפלומטי ופוליטי משמעותי - לשני הצדדים. הנשיא טראמפ הצליח להציג את חזותו כמדינאי, מה שהיה חשוב לו לאחר כמה מעידות בתחום זה בשבועות האחרונים; ונתניהו, נוסף על קידום רעיונותיו בנושא הפלשתיני ובעניין איראן, השיג את מטרתו העיקרית במלואה, ואף מעבר לכך, מעצם זה שהפגישה היתה מפגן לידידות בין המדינות ולכימיה בין הקודקודים.
התקשורת והפוליטיקאים אמנם מיהרו להגיב על הדברים שנאמרו במסיבת העיתונאים, ובפרט על דבריו של טראמפ בעניין "פתרון שתי המדינות" לעומת "פתרון המדינה האחת" ("אני אתמוך בכל פתרון שהצדדים יסכימו עליו"), שכנראה נועדו גם להפיג את הבעיות בקואליציה בישראל, ונושא הבנייה בהתנחלויות ("להאט קצת") - אך לא נתנו דעתם על כך שדברים אלה, הכלליים באופיים, וגם תגובת נתניהו עליהם, נאמרו עוד לפני הפגישה עצמה, ובכך מנעו מעצמם את הצורך להיכנס לפרטי יתר בתשובותיהם. בפגישה בין רה"מ לנשיא, יש לשער, נידונו הנושאים השונים לגופם, ובפירוט יתר.
בכל אופן, מי שהתרשמו מדברי הנשיא טראמפ ב"פרומו" התקשורתי ופירשו זאת כאילו "פתרון שתי המדינות" ירד סופית מהפרק, נאלצו להתעורר כבר למחרת היום בשעה ששגרירת ארה"ב באו"ם, ניקי היילי, שהיא גם חברה בקבינט של הנשיא טראמפ, הודיעה שמדיניות הממשל האמריקני היא "שתי מדינות לשני העמים". אפילו השגריר המיועד, דיוויד פרידמן, נאלץ לחזור על נוסחה זו בעדותו בפני ועדת הסנאט.
ובכל זאת, יש הבדל. כפי שהשגרירה באו"ם הוסיפה, הממשל אכן מקיים "חשיבה מחודשת מחוץ לקופסה", דהיינו שאינו "נעול" על הקמת המדינה הפלשתינית, כאן ועכשיו, כפי שרצה ממשל אובאמה וכפי שממשיך לדרוש האיחוד האירופי. הממשל האמריקני החדש בראשותו של טראמפ השתכנע כנראה מעמדתו של ראש הממשלה שמדינה פלשתינית, גם אם זו תישאר היעד הסופי, במציאות הנוכחית של המזרח התיכון הכאוטי, הקיצוני והאלים, פירושה עוד בסיס פעולה לטרור האיסלאמיסטי, בין של דאעש או דומיו ובין של איראן, ובכל מקרה איום ממשי על מדינת ישראל.
כאמור, אין לפרש זאת אפוא כאילו הנוסחה העקרונית של "שתי המדינות" ירדה מסדר היום. נהפוך הוא, היא אכן נשארה רלוונטית בהחלט, והמטרה של היפרדות מהפלשתינים, בצורה כזאת או אחרת, תישאר הקו המנחה בכל הסדר מדיני בעתיד. שהרי אם לא כך, ישראל תצטרך לשאול את עצמה: מה כן? ואין להניח שמנהיג ישראלי כלשהו בעתיד יבחר בחלופה שפירושה המעשי הוא הפיכת מדינת היהודים למדינה דו־לאומית שהאזרחים הערבים יהוו בה רוב או מיעוט משמעותי ביותר. מי שמציע "ריבונות עכשיו" מתעלם מהחזות המאיימת הזאת, ואין זה כנראה מקרה שמנחם בגין ז"ל נמנע בזמנו מלספח את ה"שטחים". בעניין הבנייה מעבר לקו הירוק, נראה שדבריו של טראמפ במסיבת העיתונאים מצביעים על אימוץ הסיכום שנעשה בזמנו בין הנשיא ג'ורג' וו. בוש לראש הממשלה המנוח אריאל שרון, כלומר בנייה בגושי ההתיישבות ובירושלים רבתי, ולצורך קביעת פירושן המעשי של הגדרות אלה יוקם מנגנון ישראלי־אמריקני משותף.
הישג חשוב נוסף של הדיפלומטיה הישראלית הוא במה שנוגע לשיתוף העולם הערבי הסוני במאמץ לקדם הסדר בנושא הפלשתיני. עיתון ה"ניו יורק טיימס" דיווח בשבוע שעבר שממשל טראמפ מקדם אסטרטגיה לשיתופן של מדינות כגון סעודיה ומצרים בעניין זה, וציין שגישה זו תואמת את קו המחשבה של ראש הממשלה נתניהו ומבוססת על ההבנה המעשית שקיימת בין ישראל לבין מדינות ערביות סוניות בעניין האיום השיעי־האיראני. דברי שר החוץ הסעודי בסוף השבוע, שארצו "תהיה מוכנה לשתף פעולה עם ממשל טראמפ בכל נושא", מעניקים תימוכין לאפשרות הזאת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו