בצרפת ובהולנד תימצא הדרך לעצור את המועמדים הימנים הפופולריים • וגם בגרמניה, מול אנגלה מרקל השקולה, יתמודד סוציאל־דמוקרט שכוחו הולך וגדל • אז מדוע התחושה עד כה היא שהיבשת פנתה ימינה?
רק אתמול נדמה היה שהעולם הדמוקרטי עומד בפני שינוי דרמטי, וכי פניו ימינה, ובמדינות מסוימות אף לימין הקיצוני. לאחר ניצחונות הימין העמוק בהונגריה ובפולין, ניצחונו המדהים של דונלד טראמפ בבחירות בארה"ב, התחזקות התנועות הימניות בצרפת, בגרמניה ובהולנד, ולאחר הצלחת תוכנית הברקזיט - משאל העם שתמך ביציאת בריטניה מן האיחוד האירופי - נדמה היה שגרמניה וצרפת ייפלו השנה כפרי בשל לידי הימין, שבשטח, כאמור, נראה כמתחזק.
אבל מתברר שההתפתחויות הפוליטיות מעניינות יותר וצפויות פחות. ניצחונו של טראמפ, במקום לעודד את הגל הימני־שמרני, צינן את ההתלהבות מן השיבה 30 שנה לאחור, לימי רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר, והגביר את העניין הפוליטי באנשים בעלי ניסיון פוליטי, המחויבים למצע ליברלי ושוויוני, אך לאו דווקא לממסד המפלגתי הוותיק. האנשים הללו מעניינים את התקשורת, שאחריהם היא עוקבת הרבה יותר מאשר אחרי המועמדים הצפויים, ובכך היא מעניקה להם - אולי כפי שהתקשורת האמריקנית עשתה לטראמפ, למרות שהסתייגה ממנו - יתרון של חדירה לכל בית, במה להצגת המסר וסיכוי גדול יותר לזכות בבחירות.
הבחירות הקרובות ביותר באירופה יתקיימו בהולנד. חריט ווילדרס, חבר פרלמנט ותיק, שיש מי שיגדירו כקיצוני, כיהן במפלגות ימין אחדות, וכעת עומד בראש "המפלגה למען החירות" שאותה הקים. הוא משלב, בתפיסתו הפוליטית, אנטי־אירופיות עם תעמולה קשה כנגד המוסלמים, ועשוי להוביל, ב־15 במארס, את הסיעה הגדולה ביותר. הוא לא יהפוך לראש ממשלה, וכפי שנראה כרגע, חמש מפלגות, מימין ומשמאל, יחברו לקואליציה ויותירו אותו באופוזיציה. מפלגת העבודה ההולנדית תישאר בשלטון.
עמנואל מקרון, שר האוצר לשעבר בממשלת פרנסואה הולנד, מרתק את התקשורת הצרפתית לא רק בגלל הרקורד המיניסטריאלי שלו ומסריו האידיאולוגיים, אלא גם בגלל הסיפור האישי שלו: צעיר בן 39, הנשוי למורתו לשעבר, בת ה־63. סיפורים כאלה, אשר - כמתברר - קיימים לא רק בסרטים, מגדילים מאוד את נכונות התקשורת להעניק למי שעומד מאחוריהם את תשומת הלב העיקרית. העובדה שבתוך זמן קצר הצליח לזכות באהדה ציבורית, מעניקה לתקשורת את ההצדקה להרבות בסיקורו, והסיקור האינטנסיבי מזין את ההתעניינות הציבורית ואת התמיכה.
אילו היו הבחירות בצרפת נערכות היום, הוא היה זוכה בסיבוב השני. זה גם עשוי לקרות בספטמבר, אם כי מדובר בזמן ארוך מדי לקביעות מסוג זה. מקרון נחשב לשר מוצלח בממשלתו הבלתי פופולרית של פרנסואה הולנד. הוא עזב את המפלגה, שהתמיכה הציבורית בה פחתה והלכה, בעיקר בגלל חולשת הנשיא, וכאשר החליט לרוץ באופן עצמאי, נדמה היה שאין לו כל סיכוי.
אבל, בתוך שבועות אחדים, התברר שקמרון מצא את הדרך להידבר עם קהל בוחריו, וכי לנוכח הגילויים על אודות התנהגותו האישית של ראש ממשלת הימין לשעבר, פרנסואה פיון (שאירגן שכר עוזר פרלמנטרי לאשתו, אשר לא הופיעה כלל לעבודה בפרלמנט), שנראה היה כמועמד בעל הסיכויים הגדולים ביותר, עשוי מקרון לזכות במקום השני בסיבוב הראשון (שייערך ב־23 באפריל).
מארין לה פן (בתו הצעירה של הפוליטיקאי הימני־קיצוני ז'אן־מארי לה פן), העומדת בראש מפלגת הימין, החזית הלאומית, אמורה, על פי הסקרים, לזכות במקום הראשון, וכל מי שייבחר במקום השני אמור לזכות בתמיכה משותפת של הימין והשמאל שבועיים מאוחר יותר, ולכהן כנשיא צרפת הבא. המצע של מקרון שמאלי מובהק, ומתברר שאין זה מפריע במיוחד לפופולריות המפתיעה שלו.
המועמד המפתיע
הצלחתו של מרטין שולץ בגרמניה מפתיעה לא פחות, ומחזירה את הסומק ללחיי הסוציאל־דמוקרטים בגרמניה, אשר התרגלו במשך שנים ארוכות לשרת כנהג משנה במרכבתה של אנגלה מרקל. מדובר בהתפתחות שהתרחשה בתוך ימים אחדים. שולץ התכוון להתמודד בעוד שנתיים וחצי על תפקיד נשיא הפרלמנט האירופי, אך התברר כי הרוב הימני לא התכוון להעניק לו את האפשרות הזו. זיגמר גבריאל, מנהיג המפלגה הסוציאל־דמוקרטית והמשנה לקנצלרית, התבונן נכוחה בסקרים, והבין כי סיכוייו בהתמודדות מול מרקל קלושים ביותר. כאשר שב שולץ לגרמניה, ואמור היה לקבל את תיק החוץ עד לבחירות (שר החוץ מטעם הסוציאל־דמוקרטים, שטיינמאייר, יהפוך לנשיא המדינה), הציע לו גבריאל את הנהגת המפלגה ואת ההתמודדות על משרת הקנצלר על מגש של כסף. שולץ, שבקושי התמקם מחדש בברלין, הופתע לראות עד כמה הוא פופולרי, למרות הזיהוי המוחלט שלו עם האיחוד האירופי הלא פופולרי - שם עשה את כל הקריירה שלו, בין השאר כסגן נשיא הפרלמנט וכנשיאו.
דווקא בתקופה שבה נמצא האיחוד האירופי תחת מטחים של ביקורת, נראה שגרמנים רבים מוכנים לראות בראשם את אחד האישים המזוהים ביותר עם האיחוד הזה, שבריטניה נוטשת אותו, ומפלגות רבות באירופה הפכו את היציאה ממנו לנושא המרכזי במסעות הבחירות שלהן.
מרקל עדיין נחשבת למנהיגה האחראית והמשמעותית ביותר באירופה, ונדמה היה שאם תחליט להתמודד לראשות המפלגה הנוצרית־דמוקרטית בפעם הרביעית, תוכל לגבור על כל מועמד, מימין או משמאל, אך לפתע התברר כי אין זה המצב. ייתכן שהחלטתה זו היתה טעות, וכי הבוחרים מבקשים חידושים, גם אם בראשם עומד אדם ראוי מאוד. ייתכן כי המצב החדש שנוצר הוא יותר דחייתה של מרקל (אולי גם בגלל מדיניותה הליברלית באשר לקליטת הפליטים) מאשר הערצה לשולץ, אבל בשורה התחתונה, באותה מידה שיש עדיין להתייחס ברצינות לסקרים, סיכוייו של מנהיג הסוציאל־דמוקרטים החדש טובים יותר מאלו שלה.
עד סוף השנה עשויה אירופה למצוא עצמה יותר סוציאליסטית מאשר בראשיתה. השיבה לשנות ה־80 נראית רחוקה מאוד. מפלגות הימין הקיצוני אכן מתחזקות באירופה, אך הן לא יצליחו להרכיב ממשלות במדינות המפתח ביבשה. אם אכן נחזה בניצחונות השמאל בצרפת ובגרמניה במהלך השנה, לא יהיה אפשר להתעלם מחלקו של טראמפ בניצחונות אלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו