ישראל: חלק ממחנה "הטובים"

בניגוד לפסגות קודמות, בייחוד בתקופת קרטר ואובאמה, זו הנוכחית העבירה מסר של לבביות וידידות אמיצה • הוועידה האחרונה קיימה את אשר הבטיחה • וכל הרמזים מצביעים: רשמית - הושק עידן מפויס הרבה יותר

פגישת הפיסגה הראשונה בין נשיא אמריקני, שלא מזמן הושבע, לבין ראש ממשלת ישראל, היתה לא פעם סימן לבאות והצביעה - מבחינתה של וושינגטון - על דפוסי חשיבה והתנהלות בסיסיים, שאפיינו את "הקוד התפעולי" של הממשל הטרי גם בהמשך דרכו.

כך, למשל, התאפיין המפגש שנערך בבית הלבן במארס 1977 בין הנשיא הטרי ג'ימי קרטר לבין ראש הממשלה יצחק רבין באווירה המתוחה ששררה בה. שאיפתו של קרטר להפוך את סוגיית הליבה הפלשתינית עמוסת המתח למוקד מרכזי בתהליך השלום, שאותו ביקש לקדם במסגרת ועידת שלום בינלאומית, העלתה את מפלס החרדה הישראלי והצמיחה פגישה טעונה.

אותם דברים אמורים גם לגבי אופייה של הפיסגה הראשונה בין הנשיא אובאמה לבין ראש הממשלה בנימין נתניהו, שנערכה במאי 2009, ושהתאפיינה באווירה צוננת במיוחד. זאת, כאשר הנשיא האמריקני חוזר ותובע מאורחו הקפאה מוחלטת של הבנייה בהתנחלויות, כולל בשכונות היהודיות של ירושלים.

תמונה דומה של היעדר תנאי חיבה מינימליים ושל לחצים אמריקניים בנושאי ליבה חזרה גם במפגשים הנוספים בין אובאמה לנתניהו.

 

עסקים בדרך לשלום

ואולם לצד פגישות לעומתיות אלה, התגבש דפוס שונה בתכלית של מפגשי פיסגה עתירי חיבה, שבאו לכלל ביטוי במיוחד בשתי ועידות הפיסגה שקיימו הנשיא לינדון ג'ונסון וראש הממשלה לוי אשכול ביוני 1964 ובינואר 1968. על רקע קיום שני דפוסים קוטביים אלה של מפגשי פיסגה, שהראשון שבהם מסמן לרוב את הנתיב שבו יפסעו שתי בעלות הברית, היה אפשר מלכתחילה להניח שתחילת ממשלו של הנשיא ה־45 תתאפיין בהיצמדות לדגם השיתופי.

ואכן, קשה לחשוב על הבדלים תהומיים יותר בין טראמפ לבין קודמו בכל הנוגע לגישתם הבסיסית למזרח התיכון ולכוחות המרכזיים הפועלים בו. יש לזכור שמדיניות אובאמה היתה נטועה בשאיפתו הבלתי נלאית לנתב את איראן ואת שלוחותיה הרדיקליות אל מסלול של מתינות ופרגמטיות. בניגוד מוחלט לכך, יש בכוונתו של יורשו בבית הלבן, דונלד טראמפ, לנקוט יד קשה וכוחנית כלפי מדינות וארגונים סוררים, הנמנים עם קנאי האיסלאם. בה בשעה שאובאמה פעל ללא לאות למען התפייסות עם איראן, מציג הבית הלבן הנוכחי עמדה בלתי מתפשרת כלפי הנשיא חסן רוחאני.

במקביל, מפגין טראמפ נכונות לבוא חשבון עם ארגון המדינה האיסלאמית, וזאת במטרה לעקור עד היסוד ישות רצחנית ומאיימת זו. מעקרונות אלה נגזר ישירות מקומה של ישראל בחשיבתם של "כל אנשי טראמפ".

באופן ספציפי, בעיניו של הנשיא ה־45, נכסיותה של ישראל איננה מותנית עוד - כבעידן אובאמה - בפריצת דרך בזירה הפלשתינית או בהתפתחויות מרחביות אחרות. עצם מעמדה כצוק דמוקרטי יציב ואיתן בתוך סביבה סוערת, אלימה ועתירת חיכוך, מקנה לה עתה מעמד ייחודי בעיניה של וושינגטון, הרואה בה שותפה ללא תנאי אל מול האתגרים המשותפים לשני השותפים.

עם זאת, סימטריה אסטרטגית זו אינה ערובה לזהות אינטרסים מתמדת ומוחלטת במישור הטקטי. זאת, משום שבראייתו העסקית של הנשיא את הסביבה המזרח־תיכונית (והגלובלית), מן הראוי הוא לפעול בזהירות מירבית, בעיקר כשמדובר ביצירת עובדות חדשות בשטח, מעבר לגושי ההתנחלויות המרכזיים. שכן, המשך הבנייה מחוץ לפרמטרים אלה עתיד לצמצם את מרחב התמרון הטריטוריאלי, שבמסגרתו עשויה להתגבש "עיסקה ישראלית־פלשתינית".

להעדפה נשיאותית זו של אסטרטגיית השקט התעשייתי בחזית הפלשתינית יש להוסיף גם את מוקד הקשב המצומצם של טראמפ, ואת היותו טרוד בשאלות בוערות יותר.

על רקע זה, ומאחר שישראל נתפסת בבירה האמריקנית בכל מקרה כחלק בלתי נפרד ממחנה ה"טובים", היה זה מלכתחילה ברור שפוטנציאל המתח והחיכוך בין טראמפ לבין נתניהו בפיסגה זו נמוך.

ואכן, בניגוד לגישתם הדוקטרינרית של קרטר ושל אובאמה, שהשקיעו משאבים רבים בפתרון מהיר לבעיה הפלשתינית, שבה ראו את חזות הכל, בעיניו של הנשיא ה־45 המדובר במכלול אחד, ולא מרכזי במיוחד, בתוך מסכת רחבה של סוגיות אסטרטגיות המונחות לפתחו, ושלגביו אין לו מחויבות מיוחדת, למעט המשאלה שישראל - בהתנהלותה הזהירה והמבוקרת - תאפשר לו למקד מבטו בבעיות אחרות, אזוריות וגלובליות כאחד.

פיסגת שלשום קיימה את אשר הבטיחה. בהיעדר תוכנית אמריקנית מגובשת וכוונה כלשהי להפעיל על ישראל מנופי לחץ, עמד המפגש הידידותי בסימן של הדגשת "היחסים המיוחדים" והשאיפה להעצים עוד יותר את שיתוף הפעולה האסטרטגי אל מול האויבים המשותפים. 

בניגוד לוועידות פיסגה קודמות ולמסיבות עיתונאים שנלוו אליהן, בייחוד בעידן קרטר ואובאמה, שהקרינו קור ושידרו מתח, שפת הגוף של שני המנהיגים היתה הפעם שונה בתכלית והעבירה מסר של לבביות וידידות אמיצה.

יתרה מזאת, יחסו החשדני של טראמפ כלפי ארגונים בינלאומיים בא לכלל ביטוי גם בהיעדר התייחסות מצידו להחלטות מועצת הביטחון 242 ו־338, שעם השנים הפכו לחלק בלתי נפרד ממסגרת ההתייחסות להסדר עבור קברניטי ארה"ב.

וכך, לא זו בלבד שבאמירותיו במסיבת העיתונאים לא הביע הנשיא תמיכה אוטומטית בפתרון שתי המדינות (ובמשתמע גם מהקמתה של מדינה פלשתינית כנדבך הכרחי בכל הסדר), אלא שקריאתו לישראל להפגין "יותר גמישות מבעבר" בתהליך השכנת השלום "ולעצור מעט את הבנייה בהתנחלויות" נוסחה באופן כללי, ולא עוגנה במתווה ספציפי כלשהו.

כאיש עסקים מיומן, התייחס הנשיא גם לסכסוך הישראלי־פלשתיני כאל סכסוך עסקי, שאפשר לפתור, כמקובל, על בסיס של פשרה. עם זאת, אפשר היה לחוש לאן נושבת הרוח.

החמימות ששידרה הפיסגה והדגש שהושם בדברי טראמפ על הקשר הערכי והאסטרטגי, הצפוי להתהדק במהלך כהונתו, מצביעים על כך שב־15 בפברואר הושק באופן רשמי עידן חדש, ומפויס הרבה יותר, בתולדות "היחסים המיוחדים".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו