כישראלי, בן לדור השני של שרידי השואה, התרגשתי למראה הכבוד, החיבה וההדר שלהם זוכה מדינת היהודים מנשיא ארה"ב. ישראל, מדינה קטנה בשולי המזרח התיכון, נחשבת בארה"ב למעצמה עולמית בתחומי הביטחון, המדע, החדשנות הטכנולוגית והמאבק בטרור. הערכים המשותפים, זהות באינטרסים החיוניים ויחסי הידידות שבין טראמפ לנתניהו נותנים תקווה לימים טובים בקשרי שתי המדינות. תקווה שנכזבה בימי הנשיא אובאמה, אשר בנאום קהיר שלו, בתחילת כהונתו, נזכר בערגה בקולות המואזין שאותם שמע באינדונזיה כילד, ושההחלטה האחרונה שלו היתה מתן של מאות מיליוני דולרים לרשות הפלשתינית המממנת משפחות רוצחים.
כולם מדברים כבר שנים על שלום בין הישראלים לפלשתינים, בחסות הכותרות שתי מדינות לשני עמים וההתנחלויות כמכשול לשלום. סיסמה משכרת שמלכתחילה לא היה לה שום סיכוי, מהטעם שהפלשתינים לעולם לא יהיו מוכנים להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית ולוותר על זכות השיבה ליפו, לשפיים, לקיבוץ ברעם, לרמת השרון ולרעננה. מדינה פלשתינית, מבינים היום רוב הישראלים, היא רק שלב ראשון בחזון השבת היהודים לאירופה.
הנשיא טראמפ כאיש עסקים מביא איתו לכהונתו רוח חדשה. הוא אינו שבוי בקונספציות הישנות של קודמיו ביחס למזרח התיכון, שרק הובילו לשפיכות דמים מיותרת. אנשי עסקים יודעים שרק עיסקה טובה לשני הצדדים יכולה להתממש. עסקאות טובות לא עושים בכפייה. השתלטות עוינת נתפסת בעולם העסקים כאלטרנטיבה גרועה למדי.
הפתיחות בעידן טראמפ תחייב את כל הצדדים לחשיבה יצירתית כדי שבסיום מו"מ יוכלו הישראלים והפלשתינים לחיות במסגרת של שכנות סבירה ודו־קיום. קיבעון מחשבתי מוביל לאין מוצא, ואילו יוזמה ופתיחות יוצרות תקווה. לפתרון הסכסוך באזורנו נדרשת גם סבלנות רבה. הנשיא אובאמה רצה בכל מאודו שמורשתו תכלול שלום מוסלמי־יהודי, אצה לו הדרך ולכן כישלונו מהדהד. הוא היה משוכנע שכל מה שהוא רוצה - הוא גם יכול. המורשת של טראמפ אינה מעוגנת במזרח התיכון, אלא בהשבת הכבוד האבוד והרמוס של ארה"ב, שגשוגה וטובת אזרחיה.
תקשורת השמאל הישראלית תציג כרגיל את הדיכאון והשלילה, כאילו טראמפ דרש את הפסקת הבנייה בהתנחלויות, ולא היא. לרוב אזרחי ישראל יש תחושה טובה בבחינת רוני ושימחי בת ציון כי ימים גדולים נכונו לך, יהודה לעולם תשב וירושלים לדור ודור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו