"המנגינה לעולם נשארת": כרגיל אחרי מפגשים ראשונים בין ראש ממשלה ישראלי לבין נשיא אמריקני, עוזריהם מדגישים את המשותף והמוסכם, ומעלים חיוך על פניהם; וכרגיל יודעי דבר ושותפי סוד - בשלב זה קומץ זעיר - מותירים את התקשורת והציבור תוהה, יש יותר סימני שאלה ממידע מוצק. עוד יממה או שתיים והערפל יתחיל להתפזר.
הקושי העיקרי בניתוח ראשוני של מסיבת העיתונאים המקדימה הוא בהערכה עד כמה ממשלו של דונלד טראמפ נחוש להפשיל שרוולים, או עד כמה הוא משגר אמירות בומבסטיות, שאין מאחוריהן עשייה. זו שאלה המוצגת בוושינגטון לא רק בהקשר למזרח התיכון אלא בכל הזירות, והאחרונה שבהן היא הצהרת הנשיא שרוסיה חייבת להסתלק מחצי האי קרים.
אם ההנחה היא שטראמפ חותר בתנופה להסדר כלשהו (מדינה אחת או שתיים בהסדר אזורי מקדים שסיכוייו קלושים), כי אז המשך המצב הקיים אינו אופציה מעשית. ואולם, לפי סימנים שונים בנימין נתניהו מעוניין דווקא בסטטוס קוו, ואם לאו - הברירה הקשה היא בין עימות עם טראמפ לבין סף של פירוק הקואליציה.
"מדינה אחת" במונחים אמריקניים כוללת זכות הצבעה לכל הפלשתינים והיא הופכת לדו־לאומית. "שתי מדינות" אינן מקובלות על הרוב בליכוד ובבית היהודי. האפשרות הנוספת - המעשית - של נסיגה חלקית חד־צדדית מגושי ההתיישבות היתה מתקבלת על דעת טראמפ, אבל לא בממשלה בירושלים. המתווה העיקרי שיכול לרצות את הממשלה היה אילו טראמפ הזכיר את האופציה של הנצחת המצב הקיים. הוא לא עשה כן ולא במקרה, שכן קרא את נאומו מהכתב. גם אם מניחים שממשל טראמפ יהיה פאסיבי או רפוי במסע לפתרון הבעיה, יוכלו להשתבח בימין כי פלשתין "אינה בקלפים", וזה מקור לשביעות רצון. אך זה אינו מספיק לימין כי גם סיפוח כלשהו של חלקים מיהודה ושומרון לישראל אינו בא בחשבון. לא מעלה אדומים ולא שטח C ולא כל האזור לבד מהעיר שכם. לא כלום. אין סיפוח.
כפי שברור כי השגרירות האמריקנית נשארת לפרק זמן ממושך על חוף ימה של תל אביב, ונתניהו לא ילחץ מפני שמן הצד השני של המתרס מתייצבות שתי מדינות ערביות שיחסיהן עם ישראל חשובים לה מאוד - מצרים וסעודיה. ממסיבת העיתונאים הראשונה נותרו, אפוא, החיבה והידידות וסימני השאלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו