התפאורה היתה מושלמת. בניגוד קוטבי לאווירה הצוננת שקידמה את פניו של רה"מ בנימין נתניהו במארס 2010, כאשר נחת בוושינגטון לקראת פגישתו הראשונה עם ברק אובאמה כנשיא (ושהיוותה "סימן מעיד" מובהק למתקפה החריפה והבוטה שניחתה עליו במהלך הביקור מצידו של הבית הלבן), הפעם יצא ממשלו החדש של דונלד טראמפ מגדרו כדי להפגין חמימות ו"תנאים של חיבה", ערב הפיסגה הערב.
ואולם חרף הנסיבות הבין־אישיות והגיאו־אסטרטגיות החדשות, הרחוקות שנות אור מעידן אובאמה רווי המשברים והחיכוכים עם ממשלת נתניהו, והיווצרות בסיס מוצק לשדרוגם ולהרחבתם של "היחסים המיוחדים", הוסט לפתע מוקד הקשב והשיח הציבורי בבירה האמריקנית מן המרחב האמריקני־ישראלי למישורים אחרים.
דווקא כשאור הזרקורים אמור היה להתמקד במפגש, העתיד להמחיש את העובדה שבין וושינגטון לירושלים נפתח דף חדש ושיתופי, עדים אנו ל"רעשי רקע" רבי עוצמה, העלולים לעמעם ולטשטש את משקלו ואת משמעותו של הביקור בדעת הקהל האמריקנית. התפטרותו הפתאומית של היועץ לביטחון לאומי, מייקל פלין, פחות מחודש ימים מאז התמנה לתפקידו הבכיר, היא ללא ספק דרמה אמיתית, המעוררת סימני שאלה באשר לאיכות עבודת המטה בממשל טראמפ. שכן תפקיד היועץ הוא אחד מתפקידי המפתח בבית הלבן, המחייב לא רק כושר ניתוח והבנה עמוקה של הכוחות והזרמים, המעצבים את הסביבה הפוליטית והאסטרטגית הבינלאומית, אלא גם דיסקרטיות מירבית ואמינות מוחלטת בכל הקשור להתנהלותו של היועץ עם גורמים בכירים בממשל ובגבעת הקפיטול. אחרי ככלות הכל, היועץ הוא הגורם המרכזי המחבר בעובדות ובפרשנות שהוא מציג את ההוויה האמריקנית - על כל איומיה ואתגריה - אל היושב במשרד הסגלגל.
דווקא עקב הרגישות המופלגת, האופפת את מערכת היחסים שבין וושינגטון לבין הקרמלין, והמעוגנת ביסודה במידע המרשיע על הילארי קלינטון, שאותו שלפו פצחניו של ולדימיר פוטין ממטה המפלגה הדמוקרטית ערב הבחירות, אפשר היה לצפות לזהירות יתר מצידו של הנשיא בכל הקשור למינויים של בכירים, שהקשר שקיימו עם מוסקבה במהלך השנים האחרונות היה, לכאורה, הדוק מדי. הדחתו של ראש הקמפיין הרפובליקני, קורי לוונדובסקי, שקיים קשרים עסקיים מסועפים עם בכירים בסביבתו של פוטין, ביוני 2016, היתה צעד מתבקש. לא ברור, אפוא, מדוע לא נקט טראמפ מהלך דומה כאשר התברר לו שפלין הוא חסיד מושבע של מדיניות ההתקרבות לרוסיה, שהופיע לא פעם כפרשן בערוץ הטלוויזיה הרוסי RT, הנמצאת בבעלות ממשלתית. בניגוד למזכיר המדינה רקס טילרסון, שהיכרותו עם "כל אנשי פוטין" היתה על בסיס עסקי מובהק, במקרה של פלין נחצו, לכאורה, כל הקווים.
ואמנם להיטותו של היועץ (לשעה) להביא, בכל מחיר, לפתיחתו של דף חדש ומפויס ביחסי ארה"ב עם רוסיה, הביאה אותו לא רק לנהל מגעים אסורים ומוקדמים מדי עם השגריר הרוסי בוושינגטון בדבר הסרת הסנקציות, שממשל אובאמה הטיל בימיו האחרונים על הקרמלין, אלא אף להעביר דיווח שקרי על פועלו לסגן הנשיא מייק פנס. נותר לקוות שטראמפ יפיק את הלקחים הנדרשים ממחדל זה. אחרי ככלות הכל, הוא נמצא עדיין במסגרת 100 ימי החסד הראשונים של ממשלו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו