את הוולנטיינס דיי אחגוג הערב בחתונה. בדרך כלל אני מתחמקת מללכת לחתונות של אנשים שלא אראה יותר בחיים אחרי שבירת הכוס, אבל הפעם ממש בא לי. ואפילו החלטתי לתת צ'ק. היא אפילו לא חברה קרובה, ואין לי בעיה לכתוב את זה כי היא בטח עסוקה עכשיו בתוספות שיער עדינות כאלה, אתם יודעים - כמו של דראג קווין - וכנראה פחות זמינה לקרוא את הטור הזה.
אני הולכת לחתונה הזאת כי היא מסמלת בעיניי הבעת אמון באהבה הזוגית. בדור שבו רבים מדי מתגרשים, בוגדים, פותחים את הנישואים בזמן שהם סוגרים את הלב, כיף לראות איך בחורה שכבר לא בת 16, יותר נכון עברה את ה־40, לא כל כך יפה, כלומר כן, אבל פחות ביונסה ויותר מריל סטריפ, יודעת משהו על העולם הזה. היא יודעת שקיימת אהבת אמת. והיא היתה מוכנה לחכות לאהבה הזאת. והיא המשיכה לחכות גם כשכולם צעקו לה, "צאי מהסרט. מה שחשוב זה שיהיו לו ארבע גפיים ועבודה".
קל להיות ציניים כשמדובר באהבה. אם עברתם את גיל 30, כבר הפנמתם שלפרפרים בבטן יש תאריך תפוגה, שמראה חיצוני דועך כשמגיע המינוס בבנק, ושילדים מביאים לכם לא רק שמחה אלא בעיקר כביסה. בעולם כזה אהבה רומנטית קיימת רק בהוליווד. שם הכל יפה, כי כמה אהבה כבר אפשר להרוס ב־90 דקות. בקושי זמן למכונת כביסה אחת.
אבל אם נשים רגע את הציניות בצד, נגלה שהאהבה הרומנטית לא נכחדה, אלא שהיא כה נדירה שאפשר להבין למה יש כאלה שמאמינים שהיא מעולם לא היתה. ארבעה פרמטרים יש לה לאהבת אמת: נפח, הזמן שאתם מסוגלים לשהות פיזית לצד בן/בת הזוג שלכם מבלי שהם יעלו לכם על העצבים; עומק, עד כמה השיחות שלכם מפרות זה את זה (ואפשר גם הפריה בכלל); מגע, כי עם ידידות אפלטונית לא הולכים למיטה; וקצב, שזו התאמה גם ברמת האנרגיה. אתם יכולים להגיד שטויות על האחרון, אבל כמה מכם היו קרובים לאבד את השפיות רק כי לבן או לבת הזוג לוקח שעה לבחור חולצה?
ה"פוליאמורים", אלה שאינם מאמינים שבבן אדם אחד יכולים להתקיים כל ארבעת הפרמטרים, מאמצים למיטה שלהם צלע נוספת. הפחדנים מעדיפים לבגוד. הציניקנים (להלן, הרווקים) ייתנו נימוקים הגיוניים למה אהבה היא קונספירציה של החברה, ועל כולם תחגוגנה סדנאות נוסח "הסוד" למגנוט אהבה נשמתית.
אבל אם תסתכלו היטב סביבכם, תראו שפה ושם, כמו פרח נדיר, אתם פוגשים זוג שמזכיר לכם שאהבת אמת קיימת. אבל רק לאלה שמאמינים. זה לא שהכל ורוד, זה לא שאין אתגרים, אבל הם בוחרים בכל יום מחדש להישאר, לשפר, לפרגן.
אז נכון שוולנטיינס דיי הוא לא יותר ממסחטת כסף בדמות ארוחת טעימות, אבל בחייאת, גם ככה לא קל פה. אז בואו נשאיר, לפחות ליום אחד, את הציניות בצד, ונאמין שלמרות שיעור הגירושים, הבגידות והשחיקה, אהבת אמת, נדירה ככל שתהיה, היא אפשרית.
זזתי להתחתן. כאילו, להתארגן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו