תופעת החישוקאים חוזרת? אותם המבקשים לאגף את רה"מ מימין, לכבול את ידיו בחקיקה ובהצהרות ולהכתיב לו תנאים נוקשים לדיון עם עמיתיו בעולם בכלל ובארה"ב בפרט.
כמה עובדות שההיסטוריה מלמדת בנושא החישוקאים: הם פועלים באגרסיביות, פוגעים במחבר את כלל המחנה שאליו הם משתייכים, התמונה הגדולה לא מעניינת אותם, רווחיהם המיידיים נמדדים בפופולריות והאינטרסים נובעים בסביבה אלקטורלית־פוליטית־צינית. האידיאולוגיה? - קולב. ותו לאו.
12 בפברואר 1990, ליל המיקרופונים. מרכז הליכוד מתכנס באולם שבמגרשי התערוכה לוועידה שנועדה לדון בתוכנית המדינית של רה"מ יצחק שמיר, להעלות חלופות ולהגיע להכרעה בהצבעה חשאית. תשעה חודשים קודם לכן נשיאה הרפובליקני הטרי (1989) של ארה"ב, ג'ורג' בוש האב, מקדם את פני שמיר, העומד בראש ממשלת אחדות רחבה (95 ח"כים), בהכרזה כי "על ישראל לוותר על החזון הלא מציאותי של ארץ ישראל הגדולה". המדיניות האמריקנית דוחקת בשמיר, שתפיסתו נוגדת כל הסדר הטומן בחובו פשרה טריטוריאלית, להקפיא הקמת התנחלויות ולחתור לקיום מו"מ עם אש"ף. ממשלת האחדות מסכימה על "תוכנית שמיר־רבין", הכוללת חיזוק היחסים בין מצרים לישראל, כינון שלום בין ישראל לשאר מדינות ערב, פתרון בעיית הפליטים הפלשתינים וקיום בחירות בשטחים לבחירת נציגות פלשתינית, שתנהל עם ישראל מו"מ על האוטונומיה. נשמע מוכר?
אריאל שרון, יצחק מודעי ויבל"א דוד לוי חוברים נגד שמיר ותוכניתו, הנוגדת, לטענתם, את מצע המפלגה. הם מתנים את אישורה בחיסול הטרור וטווים קווים אדומים למו"מ, הכובלים את ידי רה"מ מול שותפיו הקואליציוניים מבפנים ומול הממשל האמריקני הרפובליקני מבחוץ.
בחזרה לליל המיקרופונים. בהצגה הכי טובה בעיר מאז ולעולם, יהפוך המשפט "מי בעד חיסול הטרור שירים את ידו!" סמל לבריונות פוליטית שביטויה הבוטה בהתנחלות "מחנה שרון" בשורות הראשונות, בהשתלטות עוזרו הנאמן של שרון, אורי שני, על מערכת המיקרופונים ובכיבוש הבמה על ידי "א־ריק! מלך ישראל!"
בלילה ההוא נזרע זרע הפורענות לחיסול הליכוד שצמח מתנועת החרות, נשען על תפיסת עולמו של ז'בוטינסקי והובל על ידי מנחם בגין. ליל חיסול האידיאולוגיה. אחרי כשנתיים מדינת ישראל, מבועתת מהתנהלות הליכוד, בחרה ברבין וקיבלה את אוסלו. החישוקאי דוד לוי הקים את "גשר", חבר ל"עבודה" וחזר, עייף ומובס, לליכוד. אריק שרון השליך את החישוקים, בטענה ש"דברים שרואים מכאן, לא רואים משם".
החישוקאים החדשים בראשות בנט לא למדו כלום, אפילו לא מפארסת עמונה. כופים את חישוקיהם הר כגיגית על קואליציה, שחלקה הגדול מבקש לספח את עיקר היישובים, לחתור למדינה יהודית ודמוקרטית, לאחד את העם, להגיע להסדר עם מדינות ערב המעוניינות בכך ולראות את ירושלים כבירתה המוכרת של ישראל, ולו על ידי ידידתה הגדולה.
נתניהו יוצא לפגישתו הראשונה עם טראמפ, כשחוק ההסדרה ושאר מיני הצהרות המבקשות לקבוע עובדות באיו"ש תלויות כחטוטרת על גבו. החיבוק החם עלול להיות מלווה בנזיפה, או באזהרה מביכה. האם קללת החישוקאים תחזור על עצמה? ימים יגידו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו