כבר שנים ארוכות וקשות נושאים תושבי עמונה על גבם השחוח את המחויבות המוחלטת לארץ מולדת. שנים ארוכות שהם גרים בבתים שנבנו בתנאי אי וודאות. לפני מספר שנים התקשר אליי אורי, חבר יקר בעמונה. הוא דור שני למקימי הישוב כוכב השחר. דור שני לחלוציות. "מה אתה אומר אביחי, יש בגץ על כל הישוב - אני ואשתי משתוקקים לבנות אבל לא יודעים אם נכון לסכן 350 אלף ש"ח. מה דעתך?", שאל. עניתי לו שיש סיכוי לא מבוטל שהוא יאבד את הכסף. עניתי לו שיעשה חישוב אם איבוד הסכום הזה יסכן את היציבות הכלכלית שלו ושמנגד ידע שכשנכדיו ישבו על מרפסת סבם המשקיפה לעבר ירושלים כשמיסביבם בע"ה יהיה ישוב פורח, הם יאמרו: כל הכבוד לסבא. בזכות אנשים כמוהו שלקחו סיכונים נגאלה ונבנתה הארץ". השבוע, נוכח ביתו ההרוס אמר לי אורי שהוא לא מצטער לרגע על איבוד הממון. שהוא נהנה כל רגע ורגע בבית שבנה ובו הספיק לגור ארבע שנים. שיש לו סיפוק אדיר שקיים "ואהבת את ה' אלוהיך... ובכל מאודך" זה ממונך.
אורי אינו יוצא דופן בין אנשי עמונה. כמו לוחמי יחידה מובחרת החשופים במודע לסכנת יתר כך גם תושבי עמונה בחרו במודע להתגורר בכפר חקלאי המוקף בשישה כפרים עויינים, להשקיע בפיסת ארץ סחופת רוח זו בה גרו את מיטב שנותיהם ומירב אונם והונם ובלבד שההר הטוב הזה יפרח וילבלב.
והמחויבות הטוטאלית הזו נוסף על תנאי מזג האוויר הקיצוניים הפכה אותם נוקשים. נוקשים ומפוקחים. בפנים תושבי עמונה רכים כקנה. אבל בשאלת דרכנו לאן - דרכם הייתה ברורה להם מאז ומתמיד.
מנקודת מוצא זו יצאו תושבי עמונה למאבק על ביתם ויישובם וכשאמת בפיהם הם סחפו אחריהם רבים במחנה הלאומי ומחוצה לו, בהתיישבות ומחוצה לה. בשפה רהוטה ופשוטה הם נגעו בכל הפצצות המתקתקות שעד כה חששו לגעת בהן. סוגיית אלפי הבתים המצויים על קרקע פרטית ואי הסדרתם, תופעת הבג"צים וסכנתם, הקפאת הבניה, אלפי הבתים שנגרעו מתחומי הישובים (קו כחול), שאלת מעמדם של אזרחי ישראל תושבי יו"ש כשווי זכויות ועוד כהנה וכהנה. אבל כל זה נבע מנקודה אחת אשר היא היא נקודת הארכימדס שחוללה את כל התוצרים של השנה האחרונה ועליה יושב כל הבניין. תושבי עמונה בטאו בכל מעשיהם ופעולתם עמדה נפשית פנימית עוצמתית האומרת - אנחנו תושבי עמונה אזרחים סוג א' שווי זכויות ונטולי כל רגש של נחיתות. אנחנו לא אזרחים סוג ב'. לא נאמר עוד, 'נא במטותא אולי תתנו גם למתנחלים'. אלא מעתה יאמר: 'סליחה, מה פתאום שחלקם של המתנחלים ייגרע'.
מכאן נולד סל אמירות ורעיונות ופעולות שלא נכנסו לתבניות האתמול. האמירה: 'אנחנו לא נקבל 300 יחידות תמורת הורדת עמונה. כאן לא מדובר בסחורה העוברת מיד ליד אלא מעיקרון לפיו ישוב לא נמחק' אמירה זו אתגרה את המערכת ואילצה אותה ללכת למחוזות חדשים בין אם זה חוק ההסדרה (פרק שרק בו ידובר עוד רבות) ובין אם זה מנגנונים משפטיים שהתחדשו.
ויחד עם זה צריך להביט נכוחה במציאות ולומר בגרון ניחר ובלב קרוע: אכן, עמונה נפלה, לאחר מאבק ממושך וקשוח. בימים אלו שאחרי החורבן יושבים אנשי עמונה בגלותם, בחדרי אכסניית עפרה הצפופים - משפחות גדולות עם שישה שבעה שמונה ותשעה ילדים, בחדרים קטנים בני 12 מ"ר, הורים ושישה ילדים בחדר אחד - ומכאן אנשי עמונה פונים ואומרים לאלה שהתחייבו להקים עבורם ישוב חדש, ראש הממשלה ושר החינוך ושרת המשפטים ושר הביטחון ושר האוצר ושר הפנים ויתר חברי הדרג המדיני - אנחנו מכאן, מאכסניית עפרה נתפנה אך ורק לישוב הקבע לו התחייבתם בהסכם איתנו. לא נאות להתפנות לאתר מגורים זמני אלא לאתר שיהווה בסיס לישוב הקבע. אם לא תתקבל החלטת ממשלה להקמת ישוב זה בשבוע הקרוב תהה זו הפניית עורף בוטה, לנו לילדינו ולציבור הרחב שתומך בנו ורואה בכם את שליחיו.
ה' נתן, ה' לקח. הוא נתן לנו זיכרונות של ילדות ונערות ובגרות, הוא נתן לנו שחוק ילדים ושיחת מבוגרים, הוא נתן לנו שמחות וגיל, לידות ובני מצווה ואפילו ילדים שבגרו ונכנסו לחופה כאן בעמונה. ה' נתן לנו עשרים שנה של חסד על ההר הירוק והוא נתן לנו הזדמנות להיאבק עבורו ועבור הארץ הזו ואנו מצדינו עשינו הכול כדי לנצל את ההזדמנות הזו עד תום.
והשבוע הוא לקח יהי שמו מבורך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו