דרום לא שקט

לאחר כמה שנות שקט שבו הטילים לאילת. מחוז סיני, שלוחת דאעש בחצי האי הדרומי, קיבלה את האחריות לירי, הגם שהיו בישראל מי שהצביעו על סמיכות זמנים מטרידה בין הירי לעבר אילת לבין סבב ההסלמה ברצועת עזה, שכלל ירי טיל לעבר ישראל ותגובה חריפה מן הרגיל של צה"ל לעבר מטרות חמאס ברצועה.

בסיני מתחוללת זה כמה שנים מלחמת התשה וגרילה בין הטרור האיסלאמי הרדיקלי לבין הצבא המצרי. בתחילה היה זה ארגון מקומי עצמאי, אנסאר בית אל־מקדס, שקנה לו אחיזה בקרב השבטים הבדואיים בחצי האי סיני, אך בשנת 2011 הוא נשבע אמונים לארגון אל־קאעידה, ושלוש שנים לאחר מכן העביר את נאמנותו לארגון דאעש והפך ל"מחוז סיני" בח'ליפות של אבו בכר אל־בגדאדי. 

הארגון ממקד את עיקר מאמציו בלחימה בכוחות הצבא המצרי בסיני, אבל מפעם לפעם הוא מפנה את מבטו, בעיקר מטעמים תעמולתיים, לעבר ישראל. אחרי הכל, ארגון רדיקלי כמותו אינו יכול להרשות לעצמו להותיר את הגבול עם ישראל שקט. לאורך השנים נהג לשגר אחת לכמה חודשים טילים לעבר אילת, ובשנת 2011, כחלק משבועת האמונים שלו לארגון אל־קאעידה, אף ביצע פיגוע קשה בכביש 12 לאורך גדר הגבול הישראלי־מצרי, שבו נהרגו שישה אזרחים ישראלים.

המשטר המצרי משקיע מאמצים ניכרים על מנת לחסל את הארגון מחשש לזליגת הטרור מסיני לעמק הנילוס. הגנרל א־סיסי שיגר לסיני קרוב ל־20 אלף חיילים, ובהסכמה ישראלית, גם מטוסים ומסוקי קרב. על פי דיווחי התקשורת הערבית, ישראל מסייעת למצרים במלחמתם בדאעש־סיני, והדבר פותח בוודאי מבחינת ארגון הטרור חשבונות חדשים מול ישראל.

אבל סיני רחוקה מקהיר, ולכן העדיפות המצרית מופנית להבטחת היציבות והשקט בעריה של מצרים, ובראשן קהיר, ולא לשארם א־שייח' או לאל־עריש. העובדה שבניגוד לעמק הנילוס יש במדבר סיני גורם מקומי המעניק סיוע לדאעש - אותם שבטים בדואיים שלהם בטן מלאה על הממשלה בקהיר - מקשה את חיסולו של הארגון. וזה אכן קם לאחר כל מכה שהוא סופג ומחדש את פיגועיו. 

חמאס אינו בעל ברית פוליטי של דאעש ודרכו האידיאולוגית שונה בתכלית, אם כי לא בכל האמור במאבק בישראל. אבל בין פעילי השטח והמפקדים הצבאיים בשני הארגונים מתקיים שיתוף פעולה הדוק זה שנים. רצועת עזה הפכה למקום מסתור ולבסיס אימונים לפעילי דאעש, ולא פעם התקיים גם תיאום ושיתוף פעולה לצורך הוצאה לפועל של פיגועים נגד ישראל.

ארגון דאעש אינו זקוק לסיבה או למניע כדי לירות טילים לעבר אילת. לחמאס, לעומת זאת, יש חשבונות אחרים. הנהגת הארגון מבקשת לשמר את השקט לאורך הגבול עם ישראל ולקדם, בחסות טורקית, הבנות עם ירושלים בנוגע לשיפור המצב הכלכלי ברצועה, ואפילו הסכם להשבת גופות חללינו, וכן אותם אזרחים ישראלים המצויים בידי חמאס. בה בעת היא מבקשת לקדם את יחסיה עם מצרים כדי להקל את המצור שמטילה קהיר על הרצועה. אבל לא בטוח שההנהגה הצבאית של חמאס קשובה לשיקולים ולרצונות אלו של ההנהגה המדינית של הארגון.

הירי מכיוון רצועת עזה לעבר ישראל בשבוע שעבר לא היה ככל הנראה מעשה ידיו של חמאס, אבל בהיותו הריבון ברצועה יכול חמאס לעשות יותר כדי למנוע מאותם גופים או ארגונים הפועלים בשטחו לירות לעבר ישראל. ולבד מכך, בהיעדר הסכם ברור ומפורש בין ירושלים לעזה יכולה כל תקרית לאורך גדר הגבול, וכאלה יש כמה בשבוע, להביא להתלקחות רבתי. 

כך או אחרת, בשבוע שעבר גברה ידה של ההנהגה המדינית של חמאס והשקט שב לשרור לאורך גבול הרצועה. גם בסיני הסתפק דאעש־סיני בירי הטילים לעבר אילת, ואפשר שזהו גבול היכולת המבצעית שלו, אך ברור שהשקט ששב והשתרר בדרום הוא שקט מתעתע.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו