ממשל טראמפ: תהליך ההתמחות | ישראל היום

ממשל טראמפ: תהליך ההתמחות

פחות משלושה שבועות חלפו מאז הושבע דונלד טראמפ כנשיאה ה־45 של ארה"ב, והקצב המסחרר של פעילותו דוחק במהירות לקרן זווית את שמונה שנותיו של קודמו בבית הלבן. למעט הערותיו הביקורתיות של אובאמה על דרכו של יורשו לכתר, ולמעט תמונותיו כגולש מיומן באיים הקריביים שעיטרו את מדורי הפיקנטריה בעיתונות, מתקבל הרושם שהמורשת שניסה להותיר אחריו יצאה אף היא לחופשה ממושכת הרחק מנמל הבית.

מרגע כניסתו של טראמפ למשרד הסגלגל, ניתן האות למהפך דרמטי בכל הקשור לנתיב שעליו עלתה המעצמה האמריקנית ולמכלול היעדים הפנימיים והחיצוניים שהיא חותרת עתה לקדם ללא דיחוי. האיסור הזמני שהוטל על כניסתם של אזרחים משבע מדינות מוסלמיות לארה"ב (בד בבד עם ההחמרה בבדיקות הרקע של מבקשי אשרה); ביטולה החלקי של מערכת הפיקוח הפדרלי על המגזר הפיננסי; ההחלטה להתחיל בבניית החומה לאורך הגבול עם מקסיקו (תוך כדי תביעה מהממשלה המקסיקנית לשאת בעלות המיזם); הצו הנשיאותי המורה על קידום תוכנית פיתוחה של תשתית אנרגיה על אדמת ארה"ב; והשתת סנקציות חדשות על בכירים בממשל האיראני - כל אלה הם רק כמה מהנדבכים בסדר יומו החדש של ממשל טראמפ, המנוגד באורח קוטבי לזה של קודמו.

ואולם דא עקא שמרוב להיטותו לממש, ובהקדם האפשרי, את כל מסכת הבטחותיו לבוחריו וכך לכונן סדר אמריקני ועולמי חדש, נקלע הנשיא עד מהרה לעימות חריף עם מוקדי כוח רבי עוצמה - בייחוד במערכת המשפטית. לפחות במכלול מרכזי אחד (סוגיית איסור הכניסה לארה"ב משבע מדינות), אילץ הדבר את הבית הלבן להקפיא לפי שעה את יישומו של הצו הנשיאותי שהוציא. גם סגנונו הלעומתי והבוטה של טראמפ, הרחוק עד מאוד מהשיח הדיפלומטי המסורתי (המעדיף להצניע ולטשטש חילוקי דעות באמצעות מכבסת מילים) הוליד חיכוכים הן עם שותפים וידידים (כגון מקסיקו ואוסטרליה) והן עם יריבים (דוגמת איראן).

ואולם למרות רעשי הרקע הרבים, המלווים את ימיו הראשונים של עידן טראמפ, וחרף הסיקור המהדהד של כל מעידה ומחדל, יש לזכור שמדובר בתקופת התמחות, שהניסוי והטעייה הם חלק בלתי נמנע ממנה. יתרה מזאת, גם בוגרי המערכת הפוליטית, שהגיעו לתפקיד הרם לאחר שצברו שנות ניסיון בכהונתם כסגני נשיא, מושלים או חברי קונגרס, לא היו חסיני אש במהלך מאה הימים הראשונים מאז השבעתם. אכן, עבור לא מעט מהם היו אלה ימים רצופים במהמורות ובמשברים.

כך, למשל, הסתבך הנשיא הטרי ג'ון קנדי, ב־17 באפריל 1961, בהרפתקה הרת האסון של פלישת הנפל למפרץ החזירים שבקובה, שהפיקה עבורו סוכנות הביון המרכזית (CIA), בהשתתפות גולים קובנים. גם הנשיא ביל קלינטון שגה קשות כאשר העניק את אישורו, ממש ערב תום מאה ימי החסד שלו, ב־19 באפריל 1993, לפשיטה שביצעה הבולשת הפדרלית (FBI) על המתחם שבווייקו, טקסס. במתחם הזה התבצר דיוויד כורש עם חסידיו בני כת הדווידיאנים. ההסתערות המאסיבית - ללא שמץ של אלתור או תחכום מבצעי - הסתיימה במותם של לא פחות מ־76 אנשים, כולל ילדים.

על רקע זה, ולאור העובדה שהפרקים הראשונים בתולדותיו של כל ממשל חדש מועדים לפורענות, השאלה היא אם "כל אנשי הנשיא" הפיקו את הלקחים המתבקשים מכשלים אלה בהמשך דרכם. לפחות לגבי קנדי (במשבר הטילים בקובה) ולגבי קלינטון (במשברי בוסניה וסרביה), המסקנות אכן הוסקו והמשברים הללו נוהלו בדרך כלל בצורה זהירה ומבוקרת. 

והיה אם הנשיא הנוכחי יעבור תהליך דומה, הרי "שכר הלימוד" שהוא נאלץ לשלם היום בגין העימות שהוא מנהל עם המערכת המשפטית יהיה בבחינת מעז יצא מתוק. שכן מתוך המשבר הנוכחי עתידה להתגבש מודעות רבה יותר מצידו בדבר האילוצים והמגבלות, המפרידים דרך קבע בין החזון ההתחלתי לבין המציאות המרדנית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו