ישראל היא מדינה למודת אתגרים, ודומה שלמדה להכיל ולהתמודד עם אסונות שונים. לפני שבוע זיעזעה את המדינה הטרגדיה במושב מגדל – אירוע המרעיד את תשתיות חיינו, את האמון הבסיסי בכך שהורים אוהבים את ילדיהם ויעשו הכל למענם. ולצערנו, אין זה המקרה היחיד. כשקורה אסון כזה, אנו נדרשים לברר מה אומרים לילדים.
הבסיס צריך להיות מתן מידע אמין מהמבוגר לילד. להורים שרוצים למנוע מידע מחריד מילדיהם יש אינטואיציות בריאות, אך לצערנו, די בכך שילד אחד בגן או בכיתה נחשף לחדשות, כדי שכל הכיתה תשמע ותראה את הפרטים הקשים. על בשרי למדתי זאת.
ב־2002, כשבועיים אחרי שהארץ נרעשה כשילדה בת שנתיים שנעלמה נרצחה בידי אביה, בשיחה אקראית עם הבן שלי שהיה אז בן 9, הבנתי שאת הסיפור שאנו העדפנו לא להעלות בבית כדי להגן עליו, הוא שמע מחבריו בכיתה. רק אחרי שיחה מן הלב והסבר כי האבא שרצח אינו נורמלי, וכי אנחנו אוהבים אותו ולעולם לא נפגע בו וכך גם רוב ההורים בעולם, שב האמון הבסיסי שנפגע בעת ההסתרה.
מאז המידע עובר במהירות גדולה יותר, הילדים חשופים הרבה יותר למקרים מזוויעים והמציאות מוכיחה: ההורה הוא הכתובת הטובה ביותר למסירת המידע. חשוב לדעת כי כשהנפגעים הם במעגל הראשון - בני משפחה, שכנים או חברים - על כל הורה מוטלת החובה לספר את העובדות לילדיו, כמובן ללא דרמטיזציה ותיאורים מפורטים ומיותרים.
למידע יש להקדים שאירע אסון כבד והנפגע לא יבוא עוד לגן ולא נפגוש אותו. כשהילד שואל למה, להשיב בפשטות "הם מתו". ובתשובה לשאלה: "מה קרה", "קרה משהו מזעזע שכמעט אף פעם לא קורה: האבא גרם למותם". חשוב להסתכל בעיני הילד, לחבק אותו ולהגיד "אנחנו אף פעם לא נעשה דבר כזה". להמתין מעט, וכשישאלו: איך הוא עשה את זה? עדיף לומר את המינימום ההכרחי בהתאם לגילו של הילד ולרמת התפתחותו. אם יתברר שהוא שמע פרטים, חשוב להתייחס באמפתיה לזעזוע ולהדגיש שוב שרוב ההורים אוהבים את ילדיהם ומגינים עליהם.
חשוב מאוד לבקש מהילד לחזור אל ההורה עם כל שאלה. חשוב שההורה יהיה הכתובת, ולא החברים או מהדורת החדשות ברדיו, שהנהג פתח בהסעה. טבעי שבתקופה הראשונה יהיו תגובות כגון היצמדות יתרה להורים ופחדים. עלינו לתת אמון בכוח ההחלמה של הילד, אך להיות ערניים לגבי ילדים שלא חזרו לתפקודם הרגיל וסובלים מקושי להירדם, מחלומות רעים, מהרטבות לילה ומהימנעות מפעילויות שגרתיות שעשו בעבר. כשהדברים מחמירים כדאי להיוועץ באיש מקצוע.
כשהילדים נמצאים במעגלים רחוקים יותר מהנפגעים, כדאי לגשש בעדינות מה המידע שיש בידם ולתווך אותו בהתאם. חשוב ליצור שיח קבוע עם ילדים ולעיתים לשתפם בחוויות אישיות שלנו, כדי לבנות קשר המאפשר שיתוף בתחושות. לצערנו, לא נוכל למנוע מילדינו מידע מכאיב, אך נוכל לבחור להיות המתווכים, המרככים והמעניקים ביטחון באהבתנו וברצוננו הכן להיות שם בשבילם בהתמודדות.
הכותבת היא היא מנהלת היחידה להתמודדות במצבי לחץ, חירום ומשבר במשרד החינוך ויועצת מכללת אפרתה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו