אתמול, בקור עז מהרגיל, התרחשה על במת ההר סחופת הרוח והטרשים של עמונה דרמה כואבת, שבה ניצחו מי שרצו לראות את היישוב נהרס. הם הביטו מרחוק, מהכפרים הערביים שמסביב או ממשרדי עמותות השמאל בתל אביב, וידעו שהשיגו את מבוקשם. הקרקע, ששימשה תירוץ לעתירה, לא מעניינת שם איש - כפי שלא עניינה את ערביי האזור בשנים הארוכות והריקות שקדמו להתנחלות היהודים על ההר; היא תישאר שוממה.
היישוב, שיושביו אהבו את ההר הקשה וחיו בו כ־20 שנה, לא יהיה עוד - וזאת בגלל עתירה קנטרנית, ובית משפט שאיבד את הצדק, והתנהלות ארוכת שנים של ממשלות ישראל שהעדיפו להשאיר את הישראלים שמגדלים דור שני ושלישי בהרי בנימין, שומרון ויהודה בלי כל מעמד כתושבים מקומיים, שבית המשפט צריך להגן על שלומם ועל רכושם.
אבל מבעד לחשיכה הזו הבליח סביב פרשת עמונה אור גדול שראוי שיביא תקווה גדולה. בלילה שלפני הפינוי, שבו צעירים טיפסו על ההר הרטוב והחשוך בדרכים לא דרכים, לאחר שדרכי הגישה הרגילות נסגרו, טיפסתי גם אני אל עמונה - ומצאתי נחמה שלא ציפיתי לה.
אבל נתחיל אולי מהסוף. הפינוי של אתמול היה שונה במהותו מזה המדמם של פברואר 2006. השוטרים באו בהמוניהם, אבל בלי אלות ובלי פרשים, והיה ברור שהאלימות שנחוותה שם לא תחזור. גם המתנגדים והמתבצרים החזיקו בגבולות ברורים מאוד, שהבטיחו שבני ובתי - כמו שאר הנוער - יחזרו הביתה כואבים, אבל לא פצועים ולא מושפלים. העיתונות, כמובן, קפצה על המציאה של בדל אלימות שהתקיים בשוליים; אבל כל מי שהיה למעלה יודע שהיא הופיעה למרות רצון הצדדים - ושהיא הדבר האחרון שיכול לייצג את פינוי עמונה 2017.
מה האיר לי בליל עמונה? ההליכה הרגלית השתוקה בהרים פתחה אולי בנפש את קולטני האור, והעובדה שהשארתי את הנייד בבית רק הוסיפה. אבל מה שפגשתי בעמונה ניחם אותי בגלל הרוח האנושית. הנוער, זה שחששתי שבא "לחפש צרות", זה שכולם משוכנעים שכולו הפרעת קשב וריכוז אחת גדולה, התגלה על ההר כאבנים טובות. הם התקבצו בבתים של משפחות, ועם כל הצחוקים והיחד של הגיל הזה הם ידעו לכבד זה את זה ואת בעלי הבית, להאזין בדממה כשצריך, לחפש היכן אפשר לעזור ובמה, להסתפק במועט.
הם היו רבים ושונים, רבות ושונות - כולם בני החינוך הדתי, אבל חלקם כבר מרדו בו בדרכם, מי לימין ומי לשמאל. ניכר היה בכולם שדיבור על ערכים לא זר להם, שפגישה יחפה עם המציאות היא משהו שהם מסוגלים לו, שהמורכבות של למחות ולכאוב ולא להרים יד פשוטה להם, שעוד יש להם כבוד למבוגרים - לפחות לאלה שבעמונה, המקרינים תום נעורים. בבתים שהייתי בהם ניגנו בפסנתר ובגיטרה ודיברו דיבורים על אמת ואמונה, על הטוב שעוד ינצח, על ההכלה של המשבר. ראיתי אותם והבנתי שיש עוד תקווה, ושלא לשווא מאמינים עדיין מי שמאמינים בחינוך לערכים.
את האור הזה לקחתי איתי אל היום הבא, המר והנמהר, כנחמה.
הכותב הוא תושב עפרה ועורך כתב העת "השילוח"טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו