היהודים היחידים בעיר

משפחת רוזנבאום איבדה את כל עולמה בגלל שתלתה תקוותה בשקריו של מוסוליני • בדיעבד, אחרי שנמלטה מציפורני האנטישמיות לארגנטינה הבטוחה - הבינה כי אסונה היה קטן • על ימים אפלים באיטליה

על רקע האנטישמיות המחריפה בגרמניה הנאצית בשנות ה־30 שלח חסיד יהודי בשם וקסברגר חבילת מצות למוסוליני, וצירף אליה את סיפור הפסח. הדוצ'ה התרגש מן המחווה, הזמין את האיש לרומא, העניק לו מדליה כלשהי והבטיח לו כי למרות הקירבה לגרמניה הנאצית, איטליה לעולם לא תחוקק חוקי גזע, וכי היא תבטיח את חופש הפולחן של בני כל הדתות. גם לאחר שנכרתה הברית הרשמית בין מוסוליני להיטלר, עדיין טען הדוצ'ה שלא ינהג ביהודים בדרכיו של היטלר. אך המציאות היתה אחרת.

ספרה של מינה וייל (שסיפור חייה דומה מאוד לסיפורה של אנה, גיבורתו), "היום האחרון", פותח צוהר לחייהם של היהודים באיטליה ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. דווקא משום שאינו עוסק בנוראות המלחמה, ודווקא משום שגיבוריו ניצולים בעוד מועד, התהליך המתואר בו ממחיש את הקלות הבלתי נסבלת שבה הופכים אנשים רגילים לשונאים.

משפחת רוזנבאום היתה המשפחה היהודית היחידה שחייתה בעיירה מונפלקונה שעל חוף הים האדריאטי. האב, אילריו, הגיע מפולין, לאחר שברח מפני אלימות אנטישמית שם. האם, רוזה, השתייכה למשפחה יהודית שחיה כבר שנים ארוכות באיטליה, והזוג הצעיר הצליח להקים חנות גדולה למכירת בדים ובגדים, ועשה חיל: בית נאה ומרווח, מכונית, משרתת ומקובלות בחברה.

התלמידים בבית הספר השמרני גדלו בצל הדוצ'ה. הוא היה המיטיב מבחינתם, אדם המזוהה לחלוטין עם האינטרס הלאומי הגאה של איטליה, ומי שאינו מסוגל לשקר. כולם התרגשו מן המלחמה באתיופיה, והיו משוכנעים כי היא צודקת ושראוי להקריב חיים למען הצלחתה. הניצחון בה מילא את הילדים גאווה בצבא האיטלקי ובמנהיג, ומול עיניהם הפכה איטליה לאימפריה, השולטת בחלק משמעותי ממזרח אפריקה.

אנה היתה איטלקייה מאושרת. היא אהבה לשמוע את בנימינו ג'ילי ואת טיטו סקיפי ברדיו, האיטלקית היתה שפת אמה, חברותיה הנוצריות היו קרובות אליה מאוד ולפעמים גם הלכה איתן לכנסייה, אף כי לא כרעה ברך, לא הצטלבה ולא טעמה מלחם הקודש. לא היתה בעיה להיות שונה מן האחרים בהקשר זה, והאחרים לא הרימו גבה. גם אם דיברו בבית על פלשתינה, היא ראתה עצמה איטלקייה הממשיכה את חייה בארץ המגף. היא התאהבה בנער מבית הספר והוא השיב לה אהבה. עולם מושלם.

בני משפחת רוזנבאום הקטנה הצליחו לנהל חיים יהודיים על פי דרכם: בית כנסת לא היה בעיירה, אבל כשרות היה אפשר לשמור, וגם שבת. ליהודים לא אונה רע. מי שהיו על הכוונת של הדוצ'ה היו הקומוניסטים, אותם הוא שנא. בין שהיו נוצרים ובין שהיו יהודים, הם נעצרו, עונו ולעיתים גם הושם קץ לחייהם. ילדי הכיתה שחששו לחיי הוריהם היו בני הקומוניסטים, והיתה זו המשפחה היהודית שסייעה להוריהם והגנה עליהם ככל שיכלה.

 

•••

אבל ככל שגאתה שנאת היהודים בגרמניה, וככל שהקשר בין מוסוליני להיטלר התחזק, נעשתה האווירה כבדה יותר. אנה זוכרת עצמה הולכת עם חבריה לים, צוללת במים ומתקשה לעלות, משום שמישהו שם על ראשה ידיים כבדות וגרם לה להישאר במים, ולהילחץ. כאשר הצליחה להשתחרר מן הידיים הזרות, ראתה כי היתה זו חברה לכיתה. היא תהתה לפשר המעשה, ונענתה במילה אחת, שהיתה גם שאלה וגם תשובה: "יהודייה?!" זו היתה לה הפגישה הראשונה בחייה עם תופעה אנטישמית, אך לא האחרונה. שנים רבות חיכה אביה לקבל אזרחות איטלקית, וגם היא המתינה איתו, הגם שאמה היתה אזרחית איטלקייה. אנה תהתה על כך שלמרות שנולדה באיטליה, אין היא זוכה באזרחות כזו באופן אוטומטי. בסופו של דבר זכו באזרחות, בתנאי ששם המשפחה ישונה לשם איטלקי, ולאחר היסוסים עמדו בתנאי הזה. 

אבל המעגל הלך ונסגר. השינוי הגדול החל בראשית 1938. העיתונות היומית הפכה אנטישמית יותר ויותר, והעיתונות השפיעה על הרחוב. דלתותיהן של יותר ויותר חברות ילדות נסגרו בפני אנה. יותר ויותר מכוניות נסעו ברחובות העיירה עם צלב קרס לצד דגל שלושת הצבעים של איטליה מודבקים לשמשותיהן. 

האב החל לחפש מקום מפלט. בן דוד שהיה, משום מה, הכבשה השחורה של המשפחה, הציע להם לבוא אליו. הוא עזב שנים אחדות קודם לכן את איטליה, הגיע להונגריה, נשא שם אישה לא יהודייה ונסע איתה לחיות בארגנטינה. 

תחילה דחה האב את ההזמנה. ואז, ביום שישי, 2 בספטמבר 1938, יצא הצו שקבע כי "יהודים שהיגרו לאיטליה החל משנת 1919 נדרשים לעזוב את הממלכה בתוך שישה חודשים. אזרחותם תבוטל. לצורך העניין: יהודי הוא מי שנולד להורים ששניהם בני הגזע העברי, גם אם הוא משתייך לדת אחרת". למחרת יצא צו נוסף: "מורים ותלמידים יהודים מגורשים מבתי ספר ציבוריים וציבוריים למחצה. היהודים אינם עוד חלק מהאקדמיות ומאגודות המדע, הרוח והאמנויות". על יהודים נאסר להעסיק לא יהודים. עכשיו כבר היה ברור שיש להימלט. בשלב מסוים הגיע לביתה של משפחת רוזנבאום כומר שהציע לנצר אותם, כדי להצילם, אבל הם סירבו לו בזעם עצור. האב בדק אפשרות לעבור לצרפת, והבין שזה יהיה לא פשוט, ארגנטינה הרחוקה נראתה מעשית יותר. 

הוא נסע לעיר הנמל טרייסטה, קיבל דרכון פולני, ומאוחר יותר קיבל את מסמכי ההגירה מבן דודו ויצא באונייה לבואנוס איירס, כדי להכין את הקרקע לאשתו ולבתו. השתיים פנו למשטרה וביקשו הגנה עליהן בעת מכירת תכולתה של החנות הגדולה. מפקד התחנה המקומית התנצל על כך שהם נאלצים להגר, והורה להציב שמירה על החנות. 

אנה נפרדה מן הנער שאהבה, מן המשרתת שאליה היתה קשורה כל חייה, מן הבית שבו גדלה, מסבתה ומסבה, כעסה כעס רב על הדוצ'ה שהבטיח ולא קיים, וכעסה לא פחות על אלוהים, שנתן לכל המאורעות הללו להתרחש, בלי שהתערב. היא החליטה שאם יציעו לה לטעום בשר חזיר, לא תסרב.

ב־12 בדצמבר 1938 עלו אנה ואמה על האונייה, ושטו 18 יום בדרך לבואנוס איירס, פאריס של דרום אמריקה. רק בדיעבד הבינו עד כמה קטן, יחסית, היה אסונן.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו