סוף קוף הכל טוב

מדוע ברח וחזר קוף לספארי, ואיך זה קשור לאסיר מסוכן מטרנסילבניה? • מה נוח לרבנות לפסול? • ומי ירוויח מהמעבר של השגרירות האמריקנית לירושלים?

בתחילת השבוע שעבר ברח לו קוף מהספארי ברמת גן. איך? לא ברור, אבל האחראים עליו מיהרו לחפש אותו. חיפשו וחיפשו, טמנו מלכודות, אבל לא הצליחו למצוא אותו. השבוע, כשמונה ימים אחרי שנעלם, חזר הקוף מרצונו החופשי לספארי, בלי לספק הסברים על החופשה הפתאומית שאליה יצא. 

הסיפור הזה, שזכה ללא מעט חשיפה, מזכיר את בריחת האסירים הגדולה מכלא בראשוב, הצמוד לטירתו של דרקולה בטרנסילבניה, אי אז בשנת 1468. אחד האסירים הגיע באמצע הלילה חמוש בחרב לכפר בהרי הקרפטים. הוא פרץ לבית שבו ישן זוג צעיר, העיר אותם, קשר את הגבר בחבלים, נישק את האישה באוזן ואמר לזוג: "אני הולך רגע לשירותים, אל תזוזו".

כשנשאר הזוג לבדו, אמר הבעל לאישה: "ראית את הבגדים שלו? הוא אסיר שברח מהכלא שליד הטירה של דרקולה - אלה הכי מסוכנים. בטוח שהוא לא ראה אישה המון שנים, ככה שאין לי ספק שהוא ירצה ממך את־יודעת־מה, ואם תתנגדי לו הוא יהרוג אותנו. אני מציע שתיתני לו מה שהוא ירצה וכמה שהוא ירצה. תהיי חזקה, יקירתי".

האישה הקשיבה לדברי בעלה בשקט, ואז אמרה: "אתה צודק. הוא באמת לא ראה אישה הרבה שנים, אבל אתה יודע איך בכלא, אני מתכוונת שבזמן שאתה חשבת שהוא נישק אותי באוזן, הוא בעצם לחש לי ככה: 'בעלך ממש מדליק אותי, ואני הולך לעשות לו את־יודעת־מה'. אז אל תתנגד לו, אתה יודע, הוא מהכי מסוכנים, ואם תתנגד הוא מסוגל להרוג את שנינו. אז תן לו מה שהוא ירצה וכמה שהוא ירצה. תהיה חזק, יקירי".

 

בעיית הגיור

השבוע נגזר דינו של הרב הראשי לשעבר, יונה מצגר, ל־3.5 שנות מאסר, שמתוכן שנתיים בפועל. אין ספק, מביך ומבייש עבור רבים. 

בין היתר, הורשע הרב מצגר בקבלת שוחד תמורת גיורים, וכבר ידוע שבשנים האחרונות החליטה הרבנות, בדיעבד, כמה פעמים, לפסול גיורים, אבל לא את הגיורים, שכאמור תמורת שוחד היה חתום עליהם הרב מצגר. את אלה הם לא פסלו. 

העניין הזה, כאמור, מביך: איך ייתכן שגיורים תמורת שוחד - זה בסדר גמור, אבל רב שלא ירד מספיק לחייהם של מתגיירים - את זה הרבנות פוסלת, למרות שאין היא צריכה לעשות זאת: לדעת פוסקי הלכה מהכי חשובים, כלל לא ניתן לפסול גיור בדיעבד. לרבנות זה לא שינה.

זה הזמן לפתוח את הכרך השני של כתבי רבי אלתר דרויאנוב, שם מופיע הסיפור הבא על לייזר ברודסקי, גביר יהודי שחי ברוסיה במאות ה־18 וה־19 ושלט בתעשיית הסוכר ברוסיה. וזה הסיפור: ״כמה בתי חרושת לסוכר היו לו לברודסקי ברוסיה. אחד מהם נמצא במקום שלא עברה בו מסילת ברזל, וקשה היה להביא משם את התוצרת לשוק. יום אחד נודע לברודסקי, שהמלכות אומרת לסלול מסילת ברזל חדשה. מייד שיגר שליח מיוחד לפטרבורג על מנת להשפיע על מיניסטר הפנים, שליד אותו בית חרושת תיבנה תחנה במסילה החדשה.

עשה השליח שליחותו ורמז לו למיניסטר, שברודסקי מוכן להוציא למען בית החרושת הזה 50 אלף רובל.

העמיד המיניסטר פנים כעוסות ואמר: "דומה שהאדון ברודסקי מבטיח לי שוחד של 50 אלף רובל".

ענה לו השליח: "מה פירוש מבטיח? אם ברודסקי מבטיח, הוא מקיים'". 

 

בטל ומבוטל

השבוע הודיעה הרשות הפלשתינית כי אם השגרירות האמריקנית תעבור לירושלים, הם יבטלו את חתימתם על הסכמי אוסלו המוצלחים כל כך. השאלה היא האם בשביל הרגע המתוק הזה הם מוכנים גם לתת לנו גלידת שמנת משובחת עם קצפת ותותים.

האיום הזה דווקא מעניין, כי במשך שנים, כאשר ישראל דרשה מהרשות הפלשתינית הכרה בישראל כמדינה יהודית, עמדת הפלשתינים היתה: "אתם לא צריכים את ההכרה שלנו". הם אפילו הצליחו לשכנע בכך את השמאל הישראלי, שמדי פעם מצליח, בדרך פלא, שלא להשתכנע כי המוכרים כפלשתינים צודקים.

וכשאתה מבסס את האידיאולוגיה שלך על שקרים, הם מתחילים לבלבל אותך בשלב מסוים, והנה השבוע הודיע סאיב עריקאת שאם השגרירות האמריקנית אכן תעלה לירושלים, הפלשתינים יבטלו את ההכרה בנו, זו שהם לא הסכימו לתת מלכתחילה.

הגישה המגוחכת הזו של הפלשתינים מובילה אותנו לכתבי רבי אלתר דרויאנוב, אל המעשה הבא: איש ואשתו באו אל הרב לדין. פתחה האישה וטענה: "רבי, אין לי חיים עם הרשע הזה. מכות אכזריות הוא מכה אותי כגוי".

הגיב מייד הבעל: "רבי, חרפה בביתי היא מרשעת זו, ששותה כגוי". שמע הרב את הדברים והטיל אזור על האישה לשתות ועל הבעל להכות. לימים חזרו שניהם אל הרב, ושבה האישה וטענה: "רבי, הטלת עליו אזור, והוא מכה אותי עשר פעמים ביום".

טען הבעל: "רבי, הטלת עליה אזור, והיא שותה עשר פעמים ביום".

אמרה האישה: "רבי, איני שותה, אני טועמת".

טען הבעל: "איני מכה, רבי, אני צובט".

שמע הרב ופסק: "אם טעימה אינה שתייה, צביטה אינה מכה"‫.‬

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו