בשנותיה הראשונות של המדינה, עת עליתי ארצה כנער רך בשנים היישר מגיא ההריגה של אירופה הבוערת, שיווע ליבי לספר לחבריי החדשים, ילידי הארץ, את מסכת סבלותיי. לשפוך בפניהם את מר ליבי, אולי יקל לי בזכותם. ברם, מייד זכיתי לקיתון של רותחין מפיהם ולכינויים מעליבים שחדרו אל גופי כמדקרות חרב. הנורא מכולם היה הכינוי "סבון", ללמדך כי אין להם עניין במי שהובלו כצאן לטבח כגלמים דוממים שניתן להכין מהם חומר רחצה, ואינם יודעים להשיב מלחמה. כאן בארץ, אמרו, זקוקים לאנשי חיל, ללוחמים היודעים להניף חרב על הקמים להורגם ובזים להרגלים הגלותיים.
החברים החדשים הפכו את רגשות הקורבן שאפפו אותי לתחושות של נאשם, שמשא כבד של עוונות מוטל על כתפיו. ולד חסר ישע, משוי ממצולות סחי, שידו קצרה מלהתגונן. בוש ונכלם ניצבתי מולם. כוח הדיבור נעתק משפתיי. מילאתי את פי מים והחלטתי לעשות מאמצים עילאיים להדחיק את הדמעות שמילאו את עיניי כל אימת שהתלאות אפפוני. את חלקן עלה בידי להדוף ולכלוא, אך מלאך החלומות הביאן אלי חזרה על משכבי בלילות והן עינו את תודעתי בעת מנוחתי. זעקות האימה שעלו מגרוני חדשות לבקרים העירוני אחוז תזזית, נושם בכבדות וטובל בזיעה קרה.
הייסורים והמצוקות שנאלצתי לשאת לבדי, כלואים בתוכי פנימה ללא יכולת לחלוק עם אחרים, כירסמו את נשמתי כמו מחלה ממארת המחסלת את גרמי הגוף, ואין לה מזור ומרפא. ליבי חישב להישבר. ההתמודדות עימם היתה בלתי אפשרית, שכן הסתערויותיהם ופגיעותיהם הקשות התרחשו בעיקר בלילות, עת אדם אינו יכול להתנגד, והם שולטים עליו ללא מצרים. כל כוחות השאול מתגייסים אז יחד, מחזירים את ישותו של אדם לגיא ההריגה ומענים אותו בשישים מיתות של גיהינום. במהלך היום אפשר עוד לגייס את עוצמת ההכרה ולהדחיק מעט את הצער באמצעות עשייה, יצירה, למידה, ספורט או תעסוקות אחרות.
שנים רבות חלפו עד שהמגמה החלה להשתנות, לפחות בדבר הסובלנות לשמוע. הביטוי "לא עוד" החל להיאמר על ידי מפקדים בצה"ל. תודעת השואה חילחלה לתוכניות הלימודים בבתי הספר, צעירים נסעו לפולין, חזו בשיירי הזוועות, הזדהו, החלו להתייחס אל הניצולים באמפתיה, חיזקו את הקשר עימם, ביקשו לשמוע את סבלותיהם, הזילו דמעות, למדו לחבק ולטפוח על שכם.
באחת מפגישות המחזור של חבריי לכיתה מאותה תקופה, קם אחד שנמנה עם ראשי המלעיזים והגיש לי מכתב התנצלות וחרטה ובו פסוק מפרשת השבוע: "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים... ואזכור את בריתי" (שמות ו', ה'). מה פירוש המילה "וגם", שאל רבי משה סופר בעל החתם סופר, מי עוד שמע את נאקתם? בשעה שבני ישראל נאנקו ונאנחו תחת עול מצרים, שמע כל אחד מהם את סבלו של רעהו בכל ליבו ובאמפתיה מלאה. בשכר שמיעה זו האזין גם בורא עולם אל אנחתם של ישראל והושיעם. "אנחנו" הוסיף, "כנערים צעירים, לא השכלנו להבין. חטאנו כלפי ניצולי השואה, ועתה הגיעה העת להתנצל, להכות על חטא ולהתאחד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו