רבים מהנושאים המעסיקים את החברה הישראלית כיום נובעים וחוזרים אל הדיון המוכר אודות היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. יש הטוענים כי הדמוקרטיות של המדינה סותרת את יהדותה ובמקרים בהם ישנה דילמה בין שני המרכיבים, הדמוקרטיה נדרשת לזוז הצידה. מהצד השני, אחרים רואים בהגדרתה של המדינה כיהודית, סתירה לדמוקרטיות שלה.
בעיניי, המנגנון הדמוקרטי עלול להתברר כלא אפקטיבי כאשר אין בסיס משותף אשר נמצא מעבר ליחסי הכוחות החברתיים, כלכליים ועוד. ללא בסיס משותף כזה, מערכת היחסים בין הקבוצות השונות בחברה עלולה להתברר לאחר זמן כקליפה רעועה שלא מצליחה לעמוד מול קיטובים חריפים.
כשהרעיון הדמוקרטי הופך למופשט מדי ללא רלוונטיות לביטויים של שייכות ותרבות לאומית - הוא מאבד את האפקטיביות שלו. מעבר לכך, ביטולו של המרכיב הלאומי מביא לביטול שאיפתם של אזרחים רבים. כך, בשמו של הרעיון הדמוקרטי נדרש העם היהודי לבטל את שאיפותיו לביטוי תרבותי ולאומי. מאידך, המחשבה כי יש להעדיף את יהודיותה של המדינה מעל למרכיבים הדמוקרטיים שלה, תהפוך את מדינת היהודים לארגון גדול המייצג בהתנהלותו את שאיפותיה של קבוצה אחת מתוך החברה היהודית שהצליחה להשתלט על המנגנון המרכזי והמשאבים ועתה היא המגדירה מדינה יהודית מהי.
השיח הציבורי בעידן הרשתות החברתיות מייצר חירות גדולה של ביטוי וריבוי קולות ללא צורך במתווכים. אולם במקביל לכך, כאשר ישנם קולות רבים בתוך אולם גדול, זה שיצעק "אש" הוא זה שיישמע. בעידן המתאפיין בריבוי קולות ללא היררכיות או הגדרות, הדרך הקלה ביותר לכינוס השורות ואיחוד המחנה נוצרת דרך שיח מקטב ומסמן של האחר- בין אם כ"פשיסט" ובין אם כ"בוגד". כך, מוטמעת תודעה של "אנחנו" ו"הם" והיכולת שלנו כציבור לייצר מרחב של שיח יצירתי, החותר להסכמה ושותפות, מצטמצמת. לעיתים, הקולות האלה נשמעים פטריוטיים מאד, מלאים לכאורה בחוסן לאומי. אולם עמוק בפנים הם שאריות של חרדה גלותית של "עוד רגע הקוזקים על הגדרות".
הציונות ביקשה לייצר תודעה יהודית של ריבונות. כשזו התודעה הדומיננטית, נגזרים ממנה אחריות, נדיבות, התמודדות בריאה עם שונות ועם גוונים במציאות. אבל במקום שבו יש פחד אין יצירה. במקום שבו יש איום גדול התריסים מוגפים והחושך שולט.
ישנם אחרים, בצד השני של המתרס הפוליטי, ששאיפות של רווחה, דאגה לאדם ושוויון נישאים על דגלם אבל הייאוש מחלחל לעולמם. התהייה למה בעצם ובשביל מה, ואולי במקום אחר הייאוש יותר נוח. להגדיר חשיבה זו כ"שמאלית" זה בעייתי מאד, שכן שמאל זו קריאה לשינוי, למהפכה. אין מהפכה ללא חוויה עמוקה של שייכות למרחב שסביבך, ללא חיבור למציאות ולאנשים. שמאל שמתעייף מהר כי המציאות מסרבת להיענות לו אינו אלא בורגנות נרקיסיסטית.
בפעילותנו במכינה בפארן אנו שואפים לסייע בטיפוח צעירים וצעירות ישראלים מחוברים, אופטימיים, רגישים לסביבה ואמיצים. המאמינים באופן עמוק בחתירה מתמדת לחירות האדם, לזכותו לביטוי אישי ולאומי, הרואים בעולם זירה ליצירה ומפגש, שותפות ומעורבות. בעיני, החידוש הציוני הגדול הוא בעצם האפשרות לעם היהודי לנהל את חייו באופן ריבוני וחי. החידוש הזה דורש מאיתנו אחריות גדולה ואמונה. בשנה זו אנו משתלבים בפרויקט "החוויה הדמוקרטית" בתמיכת האיחוד האירופי ומט"ח- פרויקט שמטרתו היא להנחיל ולטפח ערכים דמוקרטיים והוקרה של זכויות אדם ואזרח. ערכים להם שותף האיחוד האירופי ואותם הוא מקדם בפעילותו בישראל
אנו מציינים השבוע את יום המאבק הבינלאומי באנטישמיות וגזענות. בהחלטת האו"ם שנכתבה במסגרת ציון יום זה נאמר כי: "השואה שבה הוכחד כשליש מהעם היהודי תהווה לעולמים אזהרה לכל העמים מפני השכנה לשנאת חינם, גזענות ודעות קדומות". קריאה בינלאומית זו מעניקה למאמץ לשמור על ייחודיות תרבותית, אתנית ואישית מעין מימד של צו אוניברסלי ומכאן כוחה.
דור הצעירים הגדל כיום בישראל הוא זה אשר יישא את הלפיד בעוד שנים מספר. מתפקידינו לסייע לו להעמיק את שורשיו מחד, ולהעביר את רגישותו וזיקתו לעולם שסביבו.
הכותב הוא אודי ברנשטיין, ראש מכינת ערבה פארן במסגרתה פעולת תכנית החוויה הדמוקרטית
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו