דו"ח מבקר המדינה על תפקוד הקבינט במבצע צוק איתן יפורסם רק בראשית השבוע הבא, אבל השורה התחתונה שלו ידועה כבר עתה: ביקורת חריפה, לרבות הערות אישיות, על הצמרת המדינית־ביטחונית שניהלה את המבצע - ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון משה (בוגי) יעלון והרמטכ"ל בני גנץ.
הדו"ח כשלעצמו מספר את מה שהיה מוכר לכל מי שחי כאן בשנתיים וחצי האחרונות: לטענת המבקר, איום המנהרות לא הוצג במלואו ובזמן לקבינט, לצה"ל לא היתה תוכנית מתאימה לטיפול במנהרות והוא התבסס בעיקר על אלתורים, וגרוע מכל - ישראל נגררה למבצע מבלי להגדיר מה היא רוצה כפתרון ארוך טווח בעזה.
המבקר מטיל את עיקר האחריות על הדרג המדיני. הוא מעיר על עבודת מטה לקויה, הימנעות מהצגת חלופות בידי המועצה לביטחון לאומי ומידור שיטתי של השרים. גם צה"ל סופג ביקורת באשר לפער שבין הזיהוי המודיעיני המוקדם (עם השב"כ) של איום המנהרות לבין היעדר מענה אופרטיבי הולם, וכן לגבי אופן ניהול הלחימה, כפי שגם עלה בתחקיר הפנים־צבאי הנוקב שערך האלוף יוסי בכר.
נתניהו ויעלון, ובמידה מסוימת גם גנץ, טוענים כי המבקר מתעלם מתוצאות המבצע: אפס הרוגים אזרחים מהמנהרות, היעדר הישגים אסטרטגיים לחמאס ושקט כמעט חסר תקדים מהרצועה ב־30 החודשים האחרונים. הטענות נכונות ברובן, אבל אינן רלוונטיות לביקורת: ניהול והכנה טובים יותר של המבצע היו עשויים להביא תוצאות טובות יותר בזמן קצר יותר ובמחיר פחות.
עניינית, הביקורת בדו"ח מחייבת טיפול מיידי בשני היבטים. הראשון, אופן עבודת הקבינט ומידת אחריותו למעשה המדיני והצבאי. השרים יודעים מעט מדי, מאוחר מדי, וככלל - ראש הממשלה ושר הביטחון רואים ברוב השרים יריבים ולא שותפים. ממשלת נתניהו אמנם לא מחדשת בכך דבר, וגם קודמותיה נהגו כך, אבל זו לא נחמה: לקבינט יש גם אחריות חוקית, גם חובה מוסרית וגם חוכמה מצרפית; לו השרים בו יכירו ויעשו את עבודתם, הם יוכלו לתרום לביטחון.
השני, גם היום - שנתיים וחצי אחרי צוק איתן - ישראל לא הגדירה לעצמה מה היא רוצה מעזה מבחינה אסטרטגית. זה חיוני לא רק בהגדרת הצד השני ובדרך ההתמודדות איתו (מדינית, כלכלית, הומניטרית), אלא כאבן הראשה שממנה אמורה להיגזר התוכנית המבצעית של צה"ל לכל פעולה עתידית בעזה. בפועל - בצוק איתן וגם כיום - הסדר הוא הפוך ועקום: צה"ל עושה תוכניות, והדרג המדיני גוזר מהן מטרות.
אלא שכמעט כלום מכל אלה לא מעניין את הציבור, ובטח שלא את הפוליטיקאים. אלה ואלה עסוקים ברשומון של מי אמר מה למי ומתי, מי מרוויח ומי מפסיד. בהיבט הזה, מרתק לראות את נתניהו, יעלון וגנץ, שעבדו צמוד־צמוד ונשבעו בסוף המבצע כי לא היה מוצלח ממנו, ומוצאים את עצמם היום באותה סירה. על פניו נדמה כי מי שמרוויח מכך הוא נפתלי בנט, שהצליח לשכנע את המבקר כי הוא היה "הראשון שזיהה", אבל הצהרותיו כאילו יש בידיו מתכון פלא לניצחון במערכה הן מופרזות וילדותיות; די לו שיגניב מבט אל אביגדור ליברמן, כדי לראות את ההבדל בין חבר קבינט שגוזר קופונים לשר שמרגיש את האחריות על כתפיו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו