1. הפועל ירושלים המשיכה הערב בחציית צמתים מרכזיים בעונה שלה בבטחה ובהצלחה. גם אם יש ויכוח על רמת האסתטיקה שהיא מנפקת, היום, לפחות בצד ההגנתי, היא סיפקה תצוגת פירוק, עם כל החלקים המרכזיים שמרכיבים ניצחון במשחק גדול: נחישות, קשיחות, לחץ על הכדור, חילופים אגרסיביים, שליטה בריבאונד, טיפול תוקפני בפיק אנד רול וניסיונות אותנטיים, גם אם לא תמיד מוצלחים, להוצאת הכדור מטוסון וקראסב, שני הגאנרים של סנט פטרסבורג.
ירושלים הפקידה את גורלה בידי שומריה, בניגוד לסגנון המשחק ההתקפי שהפגינה עד עכשיו העונה, והם שמרו לה על הבית. אם לא תעשה שטויות במשחקים שנותרו לה, יתרון הביתיות ייקח אותה למקומות שיגרמו לניר ברקת לצייר סמיילי על חומות העיר העתיקה.
2. אם בדרך כלל זו הקבוצה של קרטיס ג'רלס, נכנס שותף לבעלות גם ג'רום דייסון באסרטיביות בשני צידי המגרש. ככל שהשמיכה של ירושלים תתרחב, כך התלות במבצעי היחיד של ג'רלס תקטן.
ויש כמובן את אמארה סטודמאייר. לא נעים להגיד, אבל הוא נמצא בשלב בקריירה שבו הניתור שלו נמדד בסנטימטרים לעומק, ומה שאמור להיות יתרון אתלטי יחסי הפך לחגיגת גגות שהוא מקבל משחקנים חיוורים מדי. היום, כבר אין כבוד בעולם הזה, שחקן לבן ששמו ווייט ניסה להטביע עליו, ללא הצלחה. בכל זאת יש גבול. ועדיין סטודמאייר נתן משחק ענק.
גם עם ברכיו המקשישות הוא מהווה מטרה אדירה בצבע, סוחט עבירות סיטונאי (ועדיין לא מקבל מספיק קרדיט מהשופטים), מרווח את המשחק עבור השלשות של טראוויס פיטרסון ומאפשר לו לתפוס עמדה עם הגב לסל כשהוא מרווח עם שלשות משלו. אם למנהלי היורוקאפ היו מוסדות רבניים, הם היו מעניקים לסטודמאייר תעודת כשרות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו