על פיו יישק דבר

דונלד טראמפ יישא היום את נאום ההשבעה שלו • הממסד מקווה שהוא ישמור בו על הקו השמרני של קודמיו לאורך ההיסטוריה, ויקרא ללכידות • אך האם הנשיא ה־45 יבחר שוב להפר את כללי הטקס בנאום מטלטל?

מאז הפציע השחר על האומה האמריקנית, הפך טקס השבעתו של נשיא חדש לביטוי צרוף ומזוקק של רציפות והמשכיות בכל הקשור להתחייבותו של הנשיא הנכנס לכבד את כללי המשחק ודפוסי הפעולה, המעוגנים בחוקה. גם "נאום ההשבעה", שנישא בתום הטקס, העניק שוב ושוב לגיטימציה למורשת, לאתוס ולמכלול הסמלים והערכים, שיצרו יחדיו את ההוויה האמריקנית. הוא שיקף גם, בדרך כלל, רוח של פיוס לאומי ונכונות לשתף פעולה עם המחנה המובס ועם נציגיו על גבעת הקפיטול. זאת, תוך הפגנה של "רוחב לב בניצחון", שבא לכלל ביטוי בולט במיוחד בצילם של משברים ומלחמות. 

כך, למשל, עמדה בבסיסו של נאום ההשבעה השני שנשא אברהם לינקולן ב־4 במארס 1865 (מאז 1793 ועד 1937 התקיים טקס ההשבעה ב־4 במארס) הקריאה הדרמטית לאיחוי פצעיה של האומה. זאת, חודשיים לפני תום מלחמת האזרחים, ששיסעה את אמריקה הצעירה והקיזה את דמה. 

אותם דברים אמורים גם לגבי נאום ההשבעה הראשון של פרנקלין דלאנו רוזוולט, שנישא ב־4 במארס 1933, ושקרא לכל מרכיביה ומגזריה של החברה להתלכד מתוך רוח של סולידריות וערבות הדדית בצילו של השפל העמוק. דבריו של הנשיא, שלפיהם אין מקום לחשוש מפני מצוקות גשמיות כלשהן אלא רק מפני הפחד והחרדה המשתקים מפני הבלתי נודע, היוו מקור לעידוד ולנחמה בימים קודרים של התרסקות כלכלית ואי־ודאות מתמשכת. 

נאום ההשבעה של הנשיא ג'רלד פורד, שנישא ב־9 באוגוסט 1974 (בעקבות התפטרותו המשפילה של ריצ'רד ניקסון), כאשר הטראומות מווייטנאם ומפרשת ווטרגייט היו טריות עדיין בזיכרון הקולקטיבי, העניק אף הוא ביטוי למגמה ליכודית ומאחדת זו. ואכן, לנוכח המשבר החוקתי והמשבר הפוליטי העמוק שאליהם נקלעה המערכת הפוליטית והחברתית בעקבות הסתבכותו של ניקסון במסכת שלמה של עבירות פליליות חמורות, המסר שהעביר פורד בנאום ההשבעה שלו היה בגדר צפירת הרגעה. 

"הסיוט הלאומי הממושך" שחוותה האומה נמצא כבר מאחורינו, הבטיח יורשו של ניקסון בנאומו. שכן, הוסיף, כוחה של החוקה האמריקנית (ושל הישות האלוהית שממנה היא שואבת את השראתה) הוכח כעולה על כוחם ועל יומרתם של בני אנוש. כך, בנאום קצר (שכלל לא יותר מ־850 מילים) שכולו ענווה, נחמה ועידוד, הצליח הנשיא החדש - באבחה אחת - להעניק לציבור תחושה של שיבה לשיגרה. 

בה בשעה, בעיקר במקרים שבהם הועבר שרביט ההנהגה מידיה של אחת המפלגות לאלה של יריבתה, נשזרה בנאום גם השאיפה להתנתק מן הסדר הכלכלי והחברתי הקיים, ולעלות על נתיב המוביל לתמורה רבתי. 

ביטוי רהוט במיוחד למחויבותו של הממשל החדש לחולל שינוי דרמטי, בעיקר בעיצוב מדיניות החוץ והביטחון, נכלל בנאום ההשבעה של ג'ון קנדי. 

מכל משפט בנאום רב־עוצמה זה בקעה ועלתה האופטימיות הגורפת של הנשיא הצעיר, הנחוש לעצב מחדש את הסביבה הבינלאומית ברוח החזון ותבנית הנוף האמריקניים. זאת, לאחר שמונה שנים של קיפאון וקיבעון מחשבתי בהנהגתו של הנשיא הרפובליקני דווייט אייזנהאואר. 

רוח של רעננות, נעורים ותקווה למפנה נשבה אפוא ב־20 בינואר 1961, והעבירה מסר של דינמיות ונכונות להתמודד עם כל אתגר כדי להבטיח את החירות ולמצוא את המענה ההולם לכל איום, משבר או סכסוך. ואולם, דא עקא שמשב רוח זה הוביל את הממשל לא פעם למהלכים הרפתקניים, שהתבררו כהרי אסון. זאת, הן במרחב הקובני (שבו יזם הממשל פלישה למפרץ החזירים, שבוצעה על ידי גולים קובנים באפריל 1961 ונכשלה כישלון חרוץ), והן בזירת וייטנאם (שבה גדל היקפו של כוח המשלוח האמריקני מ־600 יועצים אזרחיים ללא פחות מ־17 אלף חיילים ששקעו בביצה הווייטנאמית הקטלנית). 

גם נאומי השבעה אחרים לא צלחו את מבחן הזמן, ועד מהרה נמוגו ושקעו אל תהומות הנשייה והשכחה כבלתי רלוונטיים. דוגמה מובהקת לכך מספק נאום ההשבעה של ג'ימי קרטר, שנישא ב־20 בינואר 1977. ואכן, החזון הנמלץ שפותח בו, על אודות הבנייתה מחדש של המערכת הבינלאומית לאורם של עקרונות וערכים מוסריים אוניברסליים, וזאת תוך טשטושם ומזעורם של שורשי המחלוקת, החיכוך והסכסוך שבין מדינות, שקע עד מהרה לשולי הבמה. לאחר הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, גם הוא נעלם כלא היה. 

את מקומו של חלום זה תפסה, במהלך השנה הרביעית והאחרונה של תקופת כהונתו, גישה לוחמנית וחסרת פשרות כלפי בריה"מ, שנגזרה מעקרונות הריאליזם המדיני, ושהיתה מרוחקת שנות אור מן הטוהר האידיאליסטי, שאפיין את נאום ההשבעה שלו. 

 

להחזיר עטרה ליושנה

בעוד שעות אחדות ניווכח לדעת כיצד השתלב נאומו של הנשיא ה־45, דונלד טראמפ, בתוך מסכת ארוכת שנים זו של נאומי השבעה, ואם הנימה השלטת בו היתה מפויסת ומעוגנת בהכרת אופייה הפלורליסטי של החברה האמריקנית. מה שכבר מסתמן הוא שהנאום עתיד להיות קצר ותמציתי, ורחוק מאוד בהיקפו מן הנאום הארוך ביותר בהיסטוריה של נאומי ההשבעה - שעתיים תמימות ו־8,445 מילים שנשא הנשיא וויליאם הריסון ב־4 במארס 1841 (שמת חודש ימים לאחר מכן). 

יש להניח גם שבמוקד הדברים הפעם יעמוד המסר שליווה את טראמפ לאורך מסעו לבית הלבן, קרי ההבטחה להחזיר עטרה ליושנה ולהצעיד את אמריקה למסלול פריחה ומיצוי הפוטנציאל הטמון בה. זאת, לאחר שמונה שנים של שפל. למותר לציין שנזדקק להמתין זמן רב כדי להיווכח אם הצליח טראמפ במשימתו, ובתוך כך גם למנוע את החרפת השסע הפנימי המאיים כעת על לכידות האומה האמריקנית. 

ואמנם, מה שמתבקש גם, בייחוד על רקע אופייה המפלג של מערכת הבחירות האחרונה, הוא חזרה מצידו של טראמפ במנהרת הזמן לנאום ההשבעה של ג'ורג' בוש הבן, שנישא ב־20 בינואר 2001. שכן, יש לקוות שמאמציו של בוש בנאומו ללכד את השורות ולמצב עצמו כנשיא העם האמריקני על כל זרמיו, מחנותיו ורבדיו, יעמדו לנגד עיניו של הנשיא ה־45, כאשר יתייצב בעוד זמן קצר מול פני האומה כדי לשאת את נאום ההשבעה שלו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו