תסכול גדול. זוהי תחושתו של כל מי שעוקב לאורך השנים אחר התמודדות המדינה עם הציבור הבדואי בנגב, נוכח האירוע הטרגי שבו נהרג השוטר רס"ב ארז שאול לוי (עמדי) ז"ל בעת שכוחות המשטרה נערכו לפינוי הבתים ביישוב הבלתי חוקי אום אל־חיראן.
המציאות הרבה יותר חיובית מכפי שחברי הכנסת של המגזר הערבי בוחרים להציג קבל עם ועולם. בסך הכל, תהליך הסדרת הבדואים נמצא בהתקדמות. מתוך קשיים, בחריקת שיניים, כנראה לאט מדי, אבל זה קורה. הבשורה הטובה היא שהרוב, כשני שלישים מכלל האזרחים הבדואים בנגב, מתגוררים ביישובים מוסדרים (נכון למאי 2013, מדובר בכ־132 אלף תושבים מתוך כ־211 אלף). מה שברור הוא שהמדינה לא יכולה להרשות לעצמה להפסיק. היא נדרשת להמשיך לבצע את החלטותיה להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב בנחישות, ועם כל הרגישות המתבקשת. מקל וגזר.
השאלה אם מדובר ב"ילידים", קרי, "תושבים מקוריים" (Indigenous People), בהתאם להגדרת המשפט הבינלאומי, כבר לא רלוונטית. כך גם ההשוואה לאינדיאנים בארה"ב, שלאחר מאות שנות מאבק עקוב מדם זכו לחוק אזרוח (Indian Citizenship Act). אין חולק שהבדואים הם אזרחי ישראל. שווי זכויות, וככאלה מגיע להם ליהנות ממשאבי המדינה, מה שלא קרה לאורך שנים. והם שווי חובות. את חלקם הם ממלאים ואחרים לא ממש, כמו ניהול חייהם על פי החוק הישראלי. לאורך שנים ארוכות מדי המדינה עצמה עין.
התהליך בעיצומו. מאז הוקמה, לפני כעשור, הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, נעשה מאמץ חסר תקדים להסדיר את תביעות הבעלות על הקרקע, להסדיר מגורי קבע, לרבות הקמת תשתיות ושירותים ציבוריים לגבי יישובים קיימים וחדשים, וכן לפעול לשילובם בתעסוקה ולקדם את החינוך והרווחה. לכן האירוע הטרגי מאתמול כל כך מיותר.
תקציר הסיפור של אום אל־חיראן, כפר בדואי בלתי מוכר, שתושביו הם בני שבט אבו אל־קיעאן, מתחיל בסכסוך דמים פנימי, ובעקבותיו פנייה של אחת החמולות למושל הצבאי שיעניק לה אזור מחיה אחר, שלושה ק"מ מצפון ליישוב. השנה - 1956. האזור החדש, אדמות מדינה, לא נמכר על ידי איש ולא נקנה על ידי איש. בחלוף כשלושה עשורים, כשנהיה צפוף, חמישה מבני החמולה החליטו להתרחב ולהקים כפרים חדשים. ב"התרחבות" הזו עסקינן. את תושביה ביקשו להעביר לכפר חורה הסמוך. לאחר מאבקים ממושכים בעליון, נתקבלה לפני כשנה וחצי ההכרעה. פינוי. עם מקל הפינוי הוחלט ברשות להסדרת הבדואים לקבל עליה את עמדת שופטת המיעוט דפנה ברק. נדיבות בפיצוי. סוכם שיקבלו בין השאר מגרשים לבנייה מפותחים בתשתיות, מגרשים נוספים לילדים, וכן קרקעות הדרושות להם לגידול צאן ולמכלאות לכבשים. רגישות, כבר אמרנו.
20 משפחות עברו לחורה. 60 משפחות נוספות, שהסכימו על טיוטת הפינוי־פיצוי, מתמהמהות. לאחרונה הושמעה הדרישה לשינוי הנוסחה מפיצוי לבית אב, לפיצוי לבית אם. הדרישה ל"בית אם" נובעת מעבירה נוספת על החוק הרווחת בקרב הציבור הבדואי. הפוליגמיה. חלק מן הנשים החדשות "מיובאות" מן הפלשתינים. דרישה בלתי סבירה וחסרת כל פרופורציות. ואולי היא נובעת מתרבות הגורסת שההסכם מאתמול הוא הבסיס לדרישות חדשות מהיום, בטענת קיפוח.
העניין הוא שמטבלת השוואה (נתוני 2011) עולה כי אחוז השתתפות הממשלה בתקציבן השנתי של הרשויות הבדואיות גבוה בכ־36 אחוזים מהשתתפות הממשלה בתקציבי עיירות הפיתוח. גביית הארנונה, לעומת זאת, נמוכה לעין שיעור.
הכל היה מסתיים אחרת, לו נבחרי המגזר הערבי לכנסת היו בוחרים להתייצב לטובת שילובם של הבדואים. לעודד אותם לקבל את מה שהמדינה מעניקה להם ובזכות. אבל הם בחרו להוסיף דלק למדורה המיותרת. הכל יהיה אחרת אם המדינה תבין ששעון החול אזל, שהיא חייבת להמשיך בתוכנית חיבור הבדואים לחיים המודרניים. לאכוף את חוקיה ולהעניק את משאביה. מקל וגזר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו