ביום שישי הקרוב יירד המסך על תקופת נשיאותו של ברק אובאמה והשרביט יועבר לידיו של הנשיא ה־45, דונלד טראמפ. טראמפ ייכנס אל מה שכינה פרנקלין דלנו רוזבלט בבחירות נובמבר 1932 - מאה הימים הראשונים. את תקופת הזמן הזו ציין רוזבלט, שזכה בבחירות שהתקיימו בצילו של השפל הכלכלי הגדול, כתקופה שבמהלכה חיוני יהיה להניח את התשתית לכינונו של סדר חברתי וכלכלי חדש.
ואכן, תקופה זו התאפיינה במסכת חקיקתית ענפה ופורצת דרך, שהעלתה את האומה האמריקנית על הנתיב המוביל לצמיחתה של מדינת הרווחה. מאז הפכה ההתייחסות ל"מאה הימים הראשונים" לסיסמה רווחת, המחייבת - לכאורה - כל נשיא להזדרז ולקדם, עם כניסתו לבית הלבן, סדר יום שאפתני ומקיף. זאת, אף על פי שקריאתו של רוזבלט לתמורה הכרחית וגורפת באורחותיה של אמריקה במהלך מאה ימיו הראשונים נגזרה מן המצוקה הכלכלית הקשה, שפקדה אותה לאחר קריסתה של הבורסה, והתמוטטותו של הסדר הכלכלי הישן.
חרף העובדה שהנסיבות השתנו לבלי הכר מאז שנות ה־30 הרחוקות, נפלו נשיאי ארה"ב לא פעם קורבן לכשל החשיבתי, שהניע אותם לנסות לשנות סדרי עולם במהלך שלושת חודשי כהונתם הראשונים. נכון הוא הדבר, שבמהלך תקופה זו נהנה הנשיא הטרי בדרך כלל מ"תנאים של חיבה" בדעת הקהל ובקונגרס, אך הניסיון ללכת בעקבותיו של רוזבלט הסתיים שוב ושוב במפח נפש ובהתרסקות מהירה של החזון האוטופי אל קרקע המציאות.
כך, למשל, העמיס הנשיא החדש ג'ימי קרטר על גבעת הקפיטול שפע בלתי נתפס של יוזמות חקיקה שונות ומשונות מבלי שהכשיר לכך את הקרקע, והתוצאה היתה עימות הולך ומחריף בינו לבין הרשות המחוקקת, ששחק בהדרגה את עוצמתו. נשיאים אחרים, דוגמת ג'ון קנדי, כשלו באי הבנת מגבלות הכוח הצבאי או המדיני במהלך תקופת הטירונות שלהם בבית הלבן, והתוצאה היתה הרת אסון (במקרה של קנדי, מדובר בפלישה למפרץ החזירים בקובה, שבוצעה ב־17 באפריל 1961 על ידי גולים קובנים, שפעלו ביוזמתה של סוכנות הביון המרכזית).
גם היום חוזר ונשמע הניגון על חשיבותם של מאה הימים הראשונים בעיצוב נשיאותו ומורשתו העתידית של ממשל טראמפ, וגם היום חוזר ומדגיש הנשיא הנבחר את הצורך בחקיקה מיידית במגוון רחב של סוגיות כלכליות וחברתיות, שתשקף באופן מזוקק את השקפת עולמו ואת הבטחותיו ל"עם הבוחר".
על רקע זה, ועל רקע האפשרות שגם רוב רפובליקני בשני בתי הקונגרס יתקשה לעכל מהלכי חקיקה רבים מדי (שחלקם שנויים במחלוקת) במרוצת מאה הימים הראשונים, בולטת הצלחתו של הנשיא הרפובליקני רונלד רייגן, בהפיכתה של תקופה זו לקרש קפיצה עבורו לביסוס מעמדו. סוד הצלחתו של רייגן, לאחר שהושבע לראשונה לנשיא ב־20 בינואר 1981, היה לגבש סדרי קדימויות ועדיפויות חקיקתיים. ואמנם, במקום לפעול בחזית רחבה, התמקד רייגן לאחר השבעתו במספר מצומצם של סוגיות ליבה, שבהן הצליח להטביע חותם ולהקרין אמינות כמנהיג אפקטיבי.
בימים אלה, מעניין לראות אם הנשיא טראמפ יהיה נאמן לדפוס פעולתו של רייגן, או שמא ישאף להקים את המסד לבנייתו של עולם חדש בתוך מאה הימים הראשונים.
