כדבר הזה כנראה עוד לא היה: הראשון לציון, בתפקידו כנשיא בית הדין הרבני הגדול, מנסה לגרום לביטול גט שניתן לאישה כדת וכדין לפני כשלוש שנים. במילים פשוטות וכואבות: בית דין ממלכתי עלול לסובב את גלגל הזמן ההפך ממהלכו הטבעי, ובכך לתת ידו חלילה לטרגדיה מצמררת, שבה אישה גרושה, מבלי לעשות דבר, תשוב לפתע פתאום להיות אשת איש או עגונה. שמעו שמיים והאזיני ארץ.
בשלב זה לפחות התערבות בג"ץ, חוות דעתו של היועץ המשפטי והלחץ הציבורי עשו את שלהם; המהלך הוקפא זמנית ומצעד הבושה נעצר על מקומו.
סדר בעובדות: אדם נפצע בתאונת דרכים ושרוי שנים ארוכות בתרדמת ("צמח"). אשתו פנתה לבית הדין בבקשה להתיר אותה מכבלי נישואיה וייסוריה, ובית הדין הרבני מצא עבורה פתרון הלכתי ויצירתי המבוסס על אדני ההלכה. פסק הדין המנומק והמפורט מאוד של דיין רגיש ואמיץ, הרב אוריאל לביא, העניק לה גט מוחלט בשם הבעל ושיחרר אותה מעגינותה. חלפו כמעט שלוש שנים. האישה הפנויה והתמימה פתחה בחיים חדשים, נכנסה למערכת יחסים עם גבר שהכירה, ופתאום מוצאת את עצמה בסיטואציה נוראה ובלתי הגיונית. מישהו מערער משפטית ומנסה לערער גם את יסודות ביתה וחייה.
המערער משפטית הוא שליח אלמוני, מעין "איש קש" שכלל אינו קשור למשפחה ואינו בעל דין. ההרהור ההלכתי מיוחס לרב הראשי הספרדי, הרב יצחק יוסף, השולל את נימוקי בית הדין בצפת. מתוקף תפקידו, ביקש לכנס בית דין בהרכב מיוחד, כדי לדון בשאלה המהותית והרגישה. זהו מהלך תקדימי, שעלולות להיות לו השלכות מרחיקות לכת. אין כמובן מקום לשלול דיון עקרוני ומהותי בהרכב מורחב, אבל ממש באותה נשימה חייבים לציין ולהדגיש שזה לא יכול לכלול, בשום אופן, ביטול רטרואקטיבי של פסק דין חלוט. כל סטודנט למשפטים, שנה ראשונה, מכיר את המונח היסודי והחשוב - סופיות הדיון.
כאן המקום להעיר שבדורות האחרונים דווקא ניכרת אצל גדולי ישראל המגמה למצוא פתרונות, ואפילו דחוקים, לשאלות עיגון מסובכות. רבי עקיבא איגר, למדן וגאון ופוסק רב־השפעה, שנחשב לגדול הדור בסוף המאה ה־18, נחלץ להתיר עגונה בנימוק ש"השעה צריכה לכך להתיר בת ישראל מכבלי עיגון, ושלא תהיינה בנות ישראל כהפקר". אחד הבולטים בדור האחרון היה לא אחר מאשר הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שלאורך כל חייו דגל בכלל הקובע כי "כוח דהיתרא עדיף". כן. היה זה אביו, מורו ורבו של הראשל"צ הנוכחי, שנודע בהעדפת היתרים על פני חומרות והגבלות מיותרות. כך כתב וכך לימד.
הסוגיה שלפנינו, גם אם נדמית לרגע כהלכתית גרידא וכעניין פרטי לחלוטין, חורגת ממסגרותיה ומציבה תהיות וסימני שאלה קשים - גם מן הבחינה המשפטית וההלכתית, גם מהיבטיה המוסריים והתקדימיים. האם אדם, שניתן פסק דין חלוט בעניינו, יחיה בחשש תמידי מפני אופציה של פתיחת התיק מחדש והיפוך הדין? האומנם מוטל מורא על דיינים, שהופכים אבן על אבן כדי להקל בדין? האם דיין או שופט, שכבר גילו דעתם בפומבי בעניין הנדון, רשאים להעמיד עצמם בראש הרכב לדיון חוזר באותו נושא? האם שאלות של מעמד אישי נשארות מחוץ לטריטוריה של החוק ושל ההיגיון?
ושאלת השאלות: האם יש עוד מקום לתמוה מדוע גברה כל כך תחושת המיאוס מבתי הדין הרבניים? רואה אני את עצמי, וגם את התנועה הגדולה שאותה אני מייצגת, כמי שמבקשים להיות שומרי החותם של ההלכה והממסד הממלכתי־הדתי, של קיום המעמד האישי כדת משה וישראל. במקום זה אנו מוצאים עצמנו, פעם אחר פעם, בעמדת מגננה. בגלל התנהלות לקויה, בגלל שיקול דעת חסר, בגלל ניתוק מן המציאות.
בגלל כל אלה צל אימתני של חורבן וטרגדיה מעיב על אישה תמימה ועל משפחתה.
הכותבת היא יו"ר תנועת האישה הדתית־לאומית "אמונה"טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו