לקראת סיום כהונתו של ממשל אובאמה, הגיעה העת בוושינגטון לסיכומים ואף לחשבון נפש, ובמזרח התיכון זהו הרגע לסילוק חשבונות ולשליפת סכינים. מעניין כי מי שמנצלים את שעת הדמדומים של ממשל אובאמה כדי לסגור עימו חשבונות, ואף לתקוע סכין בגבו, אינם אויביה של ארה"ב באזור אלא דווקא ידידיה ובעלי בריתה. אלו חשים כי נבגדו בידי וושינגטון, ומשום כך אינם יכולים להסתיר את הכעס והתסכול כלפיה.
בשבוע החולף היה זה תורו של הנשיא הטורקי ארדואן, שהאשים את וושינגטון כי לא סייעה לארצו במלחמה בדאעש ואיפשרה במדיניותה, ושמא בחדלונה, לארגון הטרור להתחזק. כמה מעוזריו של ארדואן אף איימו לסלק את הכוחות האמריקניים המוצבים בשדה התעופה אינצ'ירליק שבדרום טורקיה, המשמש את האמריקנים לכלל הפעילות האווירית שלהם באזור.
ארדואן כהרגלו אינו מדייק. לאורך חודשים ארוכים העדיפה טורקיה בהנהגתו להתעלם מפעילותו של דאעש במרחבי סוריה ועיראק, משום שביקשה לראות בארגון זה בבחינת גורם מאזן להשפעה האיראנית והשיעית הגוברת במדינות אלו. ארדואן גם שכח כי בעבר התבטא בחריפות נגד אלו שהזהירו מפני התגברות גל הטרור האיסלאמי הרדיקלי, וטען כי "טרור איסלאמי" אינו בנמצא. אבל הוא גילה בדרך הקשה כי לדאעש היגיון משלו, וכי בעבור אנשי הארגון גם ארדואן הוא כופר, שבו יש להילחם בנחרצות לא פחותה מזו של המלחמה במערב הצלבני ובשיעים באזור, ובפרט שטורקיה היא יעד קל ונגיש לפיגועים בעבור דאעש.
ובכל זאת, לארדואן סיבות טובות להתלונן על המדיניות האמריקנית באזור. אחרי הכל, שאלת דאעש היתה רק חלק קטן מתמונה כוללת יותר שעניינה התגברות ההשפעה האיראנית והשיעית בעיראק וגם בסוריה, מלחמת אזרחים עקובה מדם בסוריה, ולבסוף התבססותה של רוסיה באזור כשחקן מפתח ואף כמעצמה אזורית מובילה.
אלא שלארה"ב לא היה מענה לשורת אתגרים אלו, וכל הצעדים שנקטה היו בבחינת מהלכים טקטיים שלא הובילו לשום מקום. אחד מאלו היה החבירה לכורדים בצפונה של סוריה, מהלך שהיה בבחינת סדין אדום בעבור ארדואן. רק העתיד יגלה אם מדובר היה במהלך שמאחוריו היתה חשיבה מערכתית, ואף החלטה נשיאותית, או שמא מדובר היה בעוד מבצע ראווה של אחת מסוכנויות המודיעין והביטחון של ארה"ב, שפעלו לרוב באזור במנותק זו מזו ואף בסתירה מוחלטת זו לזו.
לליבם של הטורקים, אבל לא רק הם, אף התגנב החשש כי לאובאמה יש בכל זאת תפיסה כוללת כלפי שאלות האזור, שעיקרה רצון לרצות ואף להתפייס עם איראן, ומכאן גם נכונות להשלים עם התחזקותה באזור על חשבון ידידותיה של וושינגטון. ולצד זאת, חוסר רצון לפעול במזרח התיכון ואף חוסר רצון למנוע את שובה של מוסקבה לאזור כדי למלא בו תפקיד מוביל, ולמעשה להחליף את וושינגטון כנותנת הטון באזור, בשעה שהדבר עוד היה אפשרי.
• • •
ארדואן הוא קליינט לא פשוט, ובכל זאת הוא יודע להעריך ולכבד עוצמה כשהוא חש בה. משום כך הוא התפייס עם פוטין ולכן גם היה נכון לנרמל את יחסיו עם ישראל. משום כך הוא גם מקבל את פניו של טראמפ במטר של תשבחות. לבד מכך, טורקיה היתה בעלת ברית קרובה של וושינגטון זה קרוב ל־70 שנה, ולפיכך אם יחסי טורקיה וארה"ב הגיעו לשפל חסר תקדים אין האשמה מצויה בהכרח רק באנקרה.
לטורקיה הצטרפו גם סעודיה ומצרים, המעתירות שבחים על טראמפ ואינן מסתירות את כעסן על הממשל היוצא. וכך מסיים ממשל אובאמה את דרכו באזור בלא ידידים. שהרי את ידידיו נטש, ואילו את אויביו לא פייס או העביר לצידו. אלו גם אלו מעריכים כוח ונחישות וגם תפיסת עולם ברורה, וכל אלו, כידוע, נעדרו ממדיניותה של וושינגטון בשמונה השנים האחרונות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו