שרלטנות ועצלנות במעמד צד שמאל

ח"כ גליק מציע לבטל ועדות להפסקת הריון? העיתונות מסמנת אותו כחשוך • בבית רה"מ תולים כבר שנים יריעה אטומה משיקול ביטחוני? בערוץ 10 חשבו שזה כדי להסתיר את הגעת השוטרים • עקמת תקשורתית

יש רעש איום ונורא, אבל שום דבר לא עולה על גובה שטיח. דיונים בעומק קערית פיצוחים. מה הציע יהודה גליק? אין ילד במדינה שלא יישבע מתוך שינה שחבר הכנסת גליק דרש נוכחות של איש דת או קאדי בוועדות להפסקות הריון. 

אני מקווה שאתם יושבים. העובדה היא שגליק הציע לבטל את החובה של האישה להופיע בפני הוועדה להפסקות הריון, לבטל את הוועדות! ולהשאיר את ההחלטה בידי האישה. במקביל, ביקש שהאישה תקבל מערך תמיכה סוציאלי עם אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש, ובמקרה שמדובר ביהודייה או במוסלמית דתייה - התמיכה תהיה גם מאיש דת שיסייע לה לקבל את ההחלטה הנכונה ולהתהלך איתה בלב שלם. 

גליק דיבר על גיבוי דתי לאישה שעומדת להפיל את פרי בטנה. יש נשים שזו התמיכה האפקטיבית היחידה עבורן. קאדי שיהיה משענת מצפונית, רב שייתן גושפנקה הלכתית. נשים לא מעטות יסרבו להליך בלי גושפנקה כזו, גם אם חייהן יהיו בסכנה. מדובר בדיני נפשות. נשים, תינוקות, משפחות. החומרים המורכבים שמהם עשויים החיים. בוועדה למעמד האישה, עוד לפני שגליק פתח את הפה, הקירות רעדו מחרון פמיניסטי קדוש. מרב מיכאלי, מיכל רוזין וזהבה גלאון החליטו מה דעתו של הקנאי החשוך והעיפו פקק שמפניה לאוויר. גליק דיבר, אמר דברים הפוכים, והן המשיכו לתקוף בחגיגיות משהו שהוא לא אמר. 

הטקסטים השטחיים נדבקו אל גליק כמו שדגני בוקר נדבקים לרצפה. אין כמו שילוב של מחוקק דתי ו"אל תיכנס לנו לרחם". לא משנה שההצעה היתה לבטל את הוועדות להפסקות הריון - היציאה הכי דרמטית מרחם של נשים מאז המצאת הגלולה - השבט אמר את דברו. העיתונאים הקשיבו לגלאון ולא לגליק, וזהו, יש לנו מורשע. אפשר להניח, מניסיון אישי, שהשטות הזאת תהיה הצל של גליק לאורך תקופה. כמה חבל שהכל כל כך דל, גם הסקנדל וגם הפסטיבל. 

סיפור שני. סביב בית ראש הממשלה יש יריעה אטומה שמסתירה את המבנה והחצר במקומות שבהם אין חומה. לא אסתטי, אבל אפשר להבין את שיקולי הביטחון. השבוע, באחד הבקרים, החליטו בחדשות 10 שהגדר הזאת היא בכלל "וילונות כהים" שנתלו באותו היום במעון ראש הממשלה "כדי להסתיר את הגעתם של חוקרי המשטרה". זה עלה במבזק ובחשבון הטוויטר של הערוץ, עד שהם גילו שהבד נמצא שם כבר חמש שנים. 

הסיפור העיוור הזה, לצד הסיפור החירש על גליק, מספרים לנו שני דברים: אחת, שהעיתונות היא אוסף של רשלנים שרלטנים ועצלנים. שתיים, שהרשלנות, השרלטנות והעצלנות הן בעלות עקמת, ונוטות תמיד לאותו צד במפה הפוליטית. אין עוד כוח להתאכזב. גם לא להעיר על הכותרת הרעה ב"הארץ": "מת חגי בן־ארי שנפצע אנושות בצוק איתן". מת. ומה יש להוסיף כשאיימן עודה הזכיר את הרוגת הפיגוע באיסטנבול והצמיד לשמה "זכרה לברכה", ומגיב לו בטוויטר אחד מעורכי "הארץ" במילים: "ז"ל? ההתכופפות בפני האדון היהודי הכריעה אותך סופית?" - כי השימוש בביטוי ה"יהודי" המסמל כבוד לנפטר הוא מעין ויתור לכובשים.

 

בדרכו של החבר שנהרג

מה אומרים? אומרים טוב. אומרים שמול הייאוש ודלות הסיפור יש כל כך הרבה טוב, עמוק כמו ים, וצלול וגבוה. למשל, איך מנציחים נשמות שנקטפו. החברות של הלל אריאל מקריית ארבע, שבת כיתתן נשחטה בחדרה בחופש שבין כיתה ח' ל־ט', לקחו על עצמן לעשות משהו טוב לזכרה בכל ראש חודש. פעילות חברתית, ערב התחברות לירושלים, מעגלי שיח. מהצד השני של הכביש מעניקים משכורות למחבלים ומחלקים סוכריות כשאנשים מתים. הן מתנדבות עם חולים.

בעוד כמה חודשים יצוין עשור לפיגוע במרכז הרב שבו נרצחו שמונה נערים טהורי עיניים. הקימו להם מצבות זיכרון לא מעטות. אמא של רועי משבצת שמונה אבנים בתכשיטים שהיא מעצבת כך שהעונדת נושאת עימה את זכר הנערים; הישיבה מובילה פרויקט הנצחה מוסיקלי, שהוליד בין השאר את השיר "יש לך כנפי רוח" הנהדר; ועוד ועוד מיזמים. 

השבוע פנו אלי שניים מתלמידי המחזור ההוא וסיפרו לי על יונתן אלדר שאהב לטייל בשבילי הארץ, והוא ומשפחתו לקחו את החברים לפינות שכוחות אל וקסומות. יונתן נורה מטווח קצר בבית המדרש כשהיה בן 16. 

הם בני 26 היום, מתגעגעים לטיולים המשוגעים, לשמחה, לנעורים שבאו פתע אל סופם. לזכרו של יונתן הקימו את מיזם "לדרך - שיתוף והשכרת ציוד טיולים", עסק חברתי מקסים בירושלים שמאפשר לשתף ציוד טיולים. משפחות ומטיילים יכולים לשאול ציוד במחיר סמלי, ומי שיש לו בבית ציוד שמעלה אבק יכול להשאיל אותו לאחרים. נר זיכרון לחבר שמונצח כפי דמותו. 

מחצית מהנעורים שלי טיילתי. באולפנה ובבני עקיבא לימדו אותנו לאהוב את הארץ העוברת תחת סוליות הנעליים, עם שפשפות של סיירת גולני ושמונה ליטרים מים על הגב. החברים של יונתן רוצים שתדעו עליהם. שתבואו, שתשאלו, שתצאו עם מצפן ומפה ושק שינה, ותלכו מדן ועד אילת עד שתכירו כל אבן. כמה נפלא לפגוש בצעירים האלה, שבגיל 16 ראו ספרי גמרא ספוגים בדם ומוצאים היום את השביל לחלום. להנציח. לנצח. 

 

כל הסיפור ב־5 דקות ו־50 מטרים

אזריה הוא משל. המיקום שלך ביחס לאזריה הוא המיקום שלך ביחס לכל הסיפור. תענו מהר: ישראל, כובשת או משחררת? ישראל היא גוליית והפלשתינים דוד, או להפך? "גדה" או "יהודה ושומרון"? קפסולה מכווצת: אזריה עם הנשק, עלילה של חמש דקות ו־50 מטרים, הסיפור כולו. 

אזריה לא היה בסדר. אבל גם תש"ח לא היתה מצטלמת טוב במצלמות של בצלם. הקמת מדינת ישראל לא היתה עוברת את השופטת הלר. לא מדברים על החוקיות והמוסריות של הקמת הקיבוצים על חורבות הכפרים הערביים? אל תדברו על אזריה. הקמנו. בנינו. ניסינו ככל יכולתנו. היה שם חייל מול מחבל רוצח. בימים מדממים. חרג מהנהלים? היה צריך להיות מטופל משמעתית, בשיחה של חצי שעה עם המפקד בחדר. לא נסלח לשר הביטחון לשעבר יעלון שהכריח אותנו לחבק חייל שחרג מהנהלים. כך או כך, הסיפור שלו קפץ החוצה מהקפסולה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו