ברור שהמערערים על פסק הדין של אלאור אזריה, להוציא סניגוריו, אינם בקיאים כשופטים בפרטי האירוע והעדויות במשפט. ברור גם שהסניגורים לא יכולים לקבל את הכרעת הדין, שבמהלכה הסבירו השופטים (פה אחד!) מדוע נפלה גירסת ההגנה שהציגו. טוב היה אם בכירים לא היו מביעים דעתם לפני המשפט ובמהלכו, אך בסופו של דבר השופטים ולא אף אחד אחר הם שקובעים למי להאמין, מי יזוכה ומי יורשע, ולא כל הצועק צודק.
כבר קבעו חז״ל לעניין זה, ש״יפתח בדורו כשמואל בדורו״. קרי: אנו אמורים לסמוך על מערכת המשפט והשופטים. אם תוצאות המשפט תיקבענה ברחוב או בתקשורת, ניראה כמו הגרועות שבמדינות, שאין אנו רוצים להיות כמותן. לכן אין שאלה אמיתית לפני מי שטובת המדינה והחברה לנגד עיניו: הערעור על גזר הדין צריך להיות במערכת המשפט על פי הכללים הנהוגים בה. מי שרוצה לשנות את הכללים, שיתכבד ויעשה זאת דרך חקיקה בכנסת ולא בהפגנות. כך פועלת מדינה מסודרת ולא בשום דרך אחרת, שאם לא כן נהיה לסדום ועמורה.
ועתה לדיון על המעשה עצמו. הטענה המרכזית של המותחים ביקורת על ההעמדה לדין היא שאסור שמחבל ייצא חי מניסיון פיגוע - ולכן הפרטים לא חשובים, אי אפשר להרשיע חייל שהרג מחבל. לא יתאפשר לחיילים להגן על עצמם ועלינו, אומרים הטוענים, אם נרשיע חייל בהריגה בזירת אירוע טרור.
טוב עשה בית המשפט שהבהיר שאין זאת דעתו, ובכך הצטרף לתפיסתם של בני תרבות בכל העולם. מחבל היוצא לפיגוע הוא בן מוות - ולכן ברוב רובם של האירועים (הרבים) שבהם חוסלו מחבלים באירועי טרור, לא בא איש מהמערכת בטענות אל החיילים או האזרחים שפעלו. אלא שדמו של המחבל בראשו כל עוד הוא ״מחבל״, ואם הרים ידיו הוא ״שבוי״ - ולא מחבל, ואם הוא שוכב פצוע אין אונים על הקרקע הוא ״פצוע״ שיש לטפל בו, ולא מחבל.
• • •
אכן, לא בכל המקומות כך הוא הנוהל. דאעש, למשל, אינו מתחשב בזוטות כמו הרמת ידיים או היותו של האויב מנוטרל עקב פציעה. הם משאירים בחיים רק חלק קטן מבין אלה שמרימים ידיים: שבויות - על מנת להשתמש בהן, ושבויים - על מנת לסחור בהם או על מנת להוציאם להורג בדרך איומה ביותר כדי לשווק את אכזריותם לעולם.
ישראל שונה. היא קיבלה על עצמה את דיני המלחמה המבחינים בין מי שעדיין מהווה סכנה - לבין שבוי או פצוע. את הראשון מותר להרוג, ואת השני יש להשאיר בחיים. כבני האומה שדיני המלחמה שלה מצויים כבר בתורה, כולל איסור לכרות עצי מאכל בעת מצור, דרישה העומדת בניגוד מוחלט לאינטרס ולהיגיון של צבא הצר על עיר, מותר לנו להתגאות בכך שאנו מקיימים בקפדנות את חוקי המלחמה הללו. לכן בישראל אפשר שמחבל ייצא חי מאירוע טרור - אם ייכנע או ייפצע וינוטרל. זאת הפקודה וכך יש לנהוג.
וכאן המקום להדגיש את עניין הפקודות והיחס אליהן. צבא הוא ארגון שתכליתו להשתמש בכוח, בכוח רב. הוא ארגון אלים במהותו, כי אין דרך אחרת למלא משימות צבאיות. על כן חיוני ביותר שהחיילים והמפקדים ימלאו פקודות לאורך כל שדירת הפיקוד. זה הקו המפריד בין צבא מסודר לבין אוסף אנשים חסרי עכבות.
אם לא תישמרנה הפקודות ואיש הישר בעיניו יעשה, נהפוך את המצב בשטח לכאוס בלתי נשלט, כי כשיש בידי אנשים (במדים) כוח רב בלא מגבלת הפקודות - סכנת ההידרדרות לאנרכיה היא מיידית וברורה. רק דבר אחד שומר צבא במצבים אלה מהתפרקות ומהפיכתו לאוסף כנופיות: שמירה קפדנית על הפקודות. זה היה המבחן השני שבית הדין היה אמור לבדוק, וטוב שהבהיר את העמדה הראויה. מי שיפעל בניגוד לפקודה - ייענש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו