קשה להיזכר במצב שבו חילופי הממשל בארה"ב גרמו ציפיות לשינוי כה מיידי במדיניות האמריקנית. עד כה היה מדובר תמיד בשינויים תפישתיים, בשינוי הדגשים וסדרי העדיפויות, אך לא במדיניות הפוכה הן בנושאי פנים והן בנושאי חוץ. גם נשיאים שערכו שינויים משמעותיים עשו זאת בהדרגה. עכשיו הנשיא המיועד עצמו מדבר על שינויים חדים החל מ־20 בינואר, ומנהיגים בעולם מצפים באופן גלוי למועד הזה.
זה עשוי להוביל להתפתחויות חיוביות. מערכת היחסים בין ממשל אובאמה וממשל פוטין הפכה כה מתוחה, וכה שונה מרצונו המקורי של הנשיא אובאמה לאתחל אותה מחדש, עד כי רבים היו רוצים לראות כיצד היא משתנה לטובה בשבועות הקרובים בממשל טראמפ.
מדובר כאן בתופעה שלא היה לה תקדים: רומן אפלטוני בין אנשים שלא נפגשו מעולם, ואשר חשים כי יש ביניהם דמיון וכי יחדיו יוכלו לטפל באופן יעיל וענייני יותר מבעבר בתחלואות העולם ובמשבריו. החלטתו (הנבונה) של פוטין שלא לגרש 35 דיפלומטים אמריקניים בתגובה לגירוש מספר זה של דיפלומטים רוסים על ידי אובאמה (וזאת למרות ההמלצה הילדותית מעט של שר החוץ לברוב, שנמסרה לעולם בפומבי, רק כדי שהנשיא ידחה אותה), בעוד הוא אומר בפירוש כי הוא מעדיף להמתין לטראמפ, היתה הביטוי המוחשי ביותר לשינוי העומד להתרחש.
מדובר בהסכמה אפשרית בין המעצמה היחידה בעולם למעצמה לשעבר באשר לאזורי השפעה. כך, למשל, עלולה להיות הסכמה כי אוקראינה היא בעיה של פוטין, וכי אין להמשיך בהטלת סנקציות על רוסיה בשל סיפוח חצי האי קרים והחזקת כוחות שלה או מטעמה במזרח המדינה. אזורים אחרים יוכלו להיות בהשפעה של ארה"ב, ללא מעורבות רוסיה.
אלא שזוהי בדיוק המלחמה הקרה, שאיפשרה למעצמות לנהוג במדינות כבווסליות שלהן, ולא כבישויות עצמאיות וריבוניות (הכוונה בעיקר לבריה"מ, כמובן), בעודן מתנהגות כשני שחקנים במשחק השחמט, והמדינות האחרות - ככלי המשחק שלהם. בדיוק מזה שוחרר העולם לפני פחות מ־30 שנה, וחזרה של אזורי השפעה, במקום לנסות להגיע להבנות במקומות שיש בהם משברים, עלולה להיות בעייתית מאוד.
וקיימת גם סכנה נוספת. העובדה שיש דמיון בין פוטין וטראמפ אינה הופכת, בהכרח, את יכולתם למצוא פתרונות לקלה יותר. שניהם אנשים פיקחים, מנצלי הזדמנויות ובעלי פיוז קצר, ואנשים כאלה עלולים למצוא עצמם בעימותים שאינם הכרחיים. אחרי הכל, לניסיון להגיע לשיפור דרמטי ביחסים עם רוסיה תהיה השפעה על היחסים עם איראן, למשל. אם טראמפ יבקש לשחרר את ארצו מן ההסכם עם איראן, זה בוודאי לא יעבור בשתיקה מצידו של פוטין. האם יסכים לאמץ את ההסכם שהוא מבקר כל כך רק כדי להבטיח את יחסיו הטובים עם פוטין? זוהי שאלה קשה, שעליה אין לו, בינתיים, ככל הנראה, תשובה ברורה.
הימים הללו הם ימים של המתנה ושל תקווה. החל מ־21 בינואר יצטרכו להינתן התשובות. העולם לא יעניק לטראמפ מאה ימים של חסד, וההכרעה בדילמות לא תוכל להמתין.
